|
|
|
קמתי באיחור (מין הסטם אם השעה שהלכתי לשון)
וקמתי עדיין עצבנית
עדיין
האבסורד: לקרוא אנשים, להבין מי מאחורי המסכה
זה המקצוע שלי ואני טובה בזה
לכל גיוס בחברה אני מצליחה לראות מה יהיה התנהגות של כל אחד
אם הוא אשתלב במערכת או לא
אם זה יהיה גיוס מוצלח או לא
אז למה בחיים הפרטים שלי אני כך עיוורת?
למה אני לא מצליחה לגייס מסביבי האנשים הנכונים?
חייבת לתת לעצבים שלי להרגע
אם לא ארצח מישהו בעבודה..... וזה באמת לא נראה לי כדי!!!!! :-)
עצבנית
כי גם אני רוצה לספר על החיויות שלי
על כמה אני נהנת מהרגעים האלו שאני מצליחה להתנק מהכל מסביב
הרגעים האלו שאני הכי אני שאני נותנת את כולי
ויש... ולא מאט, וזה הכוח שלי!
ואני רק, בסופו של דבר מתעסקת בלא נכון....
למה?
למה להחזיר אותי אחורה עם באמת אתה אוהב אותי
יש להבדיל בין אהבה ובין הצורך לשלוט
בין הצורך של נתינה הדדית למטרה שמשותפת ולבין ״כלבה״ שאמורה לספק את כל צרכים שלך בשיתוק צרכייה ...
המילים היו מספיק ברורים
תודה, לא צריכה מתרגם
כרגע , אמת אני מרגישה יותר שאני צריכה לתרגם לך
וגם זה לא רוצה!
וברוב.... השתיקה היא נכונה
לדבר, לפמים יכול להיות יותר גרוע!
לפחות אני מתחילה להבין למה...
זה תחילת דרך
הרבה זמן לא התפנקתי עם 3 או 4 רק בישבילי....
יאלה סוף שבוע ארוך, סוף שבוע של פינוקים?
מה שטוב בכעס, זה שהוא משחר
נותן לנו את הכוחות להמשיך למשהו טוב יותר
מה שפחות טוב איתו, זה הטעם המר שבא איתו
כאשר מבינים שטעינו
שנתנו למישהו אמונה שאינה מגיעה לו
כאשר כבר יותר כועסים על עצמנו בעצם
כי שוב נתנו לזה לקרות
You are perfectly imperfect, wonderful in your flaws & beautifully unique. Live, learn, change, grow...but never settle
מדברים על השמח, מדברים על העצוב.
הסטימולי של מה שכתבנו הם תמיד הרגשות חזקות, פיקים של אדרנלין שדוחפים אותנו לספור את מחשבותינו.
אך קיימים הרגעים הנטראלים שבהם שום דבר מתלבת.
רגעים שאנחנו לא מסוגלים להגיד האם מרגישים טוב או מרגישים רע.
ברגעים אלה אני לא יודעת מי אני, מה מתחשק לי או איזה החלטה לקבל.
ולמרות זו אני מחייכת ונותנת לזמן לדואג למסה שלי.
עם השנים, יש לי את ההרגשה שאני מתחזקת, ופחות מפחדת. האכזבות הופכות לשיעורים, הכישלונות לכוחות נוספות, האנשים הרעים להשקפה של מה שאני לא רוצה להיות, והקירות בהם אני נתקלת להצלפות קטנות העוזרות לי להתקדם במהירות.
אני הופכת הכל לחיובי, אנרגיות שאני סופגת לאט לאט ולהיות מטרה בלתי ניתן לפגיעה.
ולפמים קופץ לי תמונה של עצמי שקצת מפריעה לי.
אם כבר שום דבר לו פוגע בי, אז מתי ולמה אני אבכה, למי ולמה הלב שלי ארצה לדפוק עד להתקף, האם משהו יכול עדיין להכעיס אותי...
אני לא עצובה, אני לא מאושרת. אני מסתפקת ומשתמחת מי מה שהיום יום מביא לי. אני מקבלת את הגורליות של האירועים שקורים לי, מוצאת להם משמעות, טיעונים והכל עובר, עובר מול המבט המשועמם שלי כמשענן גדול היה עובר בשמיים.
אני כבר לא מפחדת מכלום, לא מהאדישות, לא מהאהבה, לא מהצביעות, לא מהפיתויים, לא מי מה שמצפה לי ולפני הכל אני לא מפחדת מההווה שלי....
