מדברים על השמח, מדברים על העצוב.
הסטימולי של מה שכתבנו הם תמיד הרגשות חזקות, פיקים של אדרנלין שדוחפים אותנו לספור את מחשבותינו.
אך קיימים הרגעים הנטראלים שבהם שום דבר מתלבת.
רגעים שאנחנו לא מסוגלים להגיד האם מרגישים טוב או מרגישים רע.
ברגעים אלה אני לא יודעת מי אני, מה מתחשק לי או איזה החלטה לקבל.
ולמרות זו אני מחייכת ונותנת לזמן לדואג למסה שלי.
עם השנים, יש לי את ההרגשה שאני מתחזקת, ופחות מפחדת. האכזבות הופכות לשיעורים, הכישלונות לכוחות נוספות, האנשים הרעים להשקפה של מה שאני לא רוצה להיות, והקירות בהם אני נתקלת להצלפות קטנות העוזרות לי להתקדם במהירות.
אני הופכת הכל לחיובי, אנרגיות שאני סופגת לאט לאט ולהיות מטרה בלתי ניתן לפגיעה.
ולפמים קופץ לי תמונה של עצמי שקצת מפריעה לי.
אם כבר שום דבר לו פוגע בי, אז מתי ולמה אני אבכה, למי ולמה הלב שלי ארצה לדפוק עד להתקף, האם משהו יכול עדיין להכעיס אותי...
אני לא עצובה, אני לא מאושרת. אני מסתפקת ומשתמחת מי מה שהיום יום מביא לי. אני מקבלת את הגורליות של האירועים שקורים לי, מוצאת להם משמעות, טיעונים והכל עובר, עובר מול המבט המשועמם שלי כמשענן גדול היה עובר בשמיים.
אני כבר לא מפחדת מכלום, לא מהאדישות, לא מהאהבה, לא מהצביעות, לא מהפיתויים, לא מי מה שמצפה לי ולפני הכל אני לא מפחדת מההווה שלי....