לפני 11 שנים. 8 במרץ 2013 בשעה 17:08
טוביוטב נראה לי שהולך להיות ערב מעניין...
חייבת אחרי היום חרה הזה!!!!!
שבת שלום לכולם
Just me....
Let run in the secret corridors of your bodythe dizzying horses of your desire.
They are the only to know the destiny
that the spirit of the mists veil by shameful
dare not discover
כל השגיאות לזכויות הכותבת
לפני 11 שנים. 6 במרץ 2013 בשעה 7:29
כשאתה לוקח אותי ללא רחמים
ובתנועה אחד מעמיד אותי על 4 לרגליך
כשמתחת ידיך, הכלבה שבי
מתעוררת להנהתך.
כשאתה מזיין אותי באגרסיביות יתר
עד שגופי מתפרק
כשאתה משתמש בי
כמו צעצוע
והופך אותי לפי רצונך
כשאתה לוקח בעלות
על כל אחד מהחורים שלי
כשאתה מרביץ לי,
חונק אותי, סורט אותי, נושך אותי.....
אז אני מרגישה אישה
לפני 11 שנים. 3 במרץ 2013 בשעה 22:19
כבר היינו בדרך לחזור הביתה. מרוצים, יצא יום מדהים לצילומים.
כשפתאום הוא ראה את הרכבת הנטושה.
עצר. אני חשבתי שהוא רק רוצה לראות האם בכלל יש גישה לשם כדי שנחזור יום אחר. אבל לא, הוא אמר לי לקחת את התיק ומצאנו דלת פתוח. אחרי כמה טיפוסים בין הפסי רכבת והרציפים הגענו לקרון הראשי של הרכבת. כולו חלודה ותגים צבעוניים.
התחלתי לחשוב מה אני לובשת, כבר הצטלמתי עם כל מה שהבתי.
אני שואלת אותו מה הוא חושב. ״ לא בלי בגדים״
אני רואה שהוא מוציא מלאה חבלים.
טוב עוד סט אחד של קשירות, למה לא היה נחמד בראשון.
עד שהוא אומר לי להתפס על סולם גבוה מקדימה של הרכבת ולעמוד על פס ברזל גב לרכבת.
הסשן צילום תמימי פתאום הופך לי לסשן אמיתי. תחושת פחד ואדרנלין שעולה באותו זמן. החשק לעמוד מול הפחד שלך ולתת לו להפוך להנאה.
אני עולה על הסולם. השעה כבר יותר מאוחרת ומתחיל להיות קריר.
הברזל של הסולם הודר לי בתוך כפות הרגליים. איך שהוא אני מצליחה להתפך גב לרכבת ועומדת ומחזיקה בצדים מכל הכוחות.
הוא גם עולה ומתחיל לקשור אותי.
״ את ממש רועדת. את מפחדת או שזה הקור״
כבר ממש לא קר לי. אני רועדת מפחד. התנוחה כל כך לא נוחה, אין לי על מה לעמוד ממש וכל משקל שלי על הידיים שלי. אני רואה את עצמי משחרת כל שניה ומתרסקת על הריצפה.
אני נושמת עמוק, נלחמת אם עצמי.
אלא ציפיתי לזה, ואני לא יכולה להכחיש שזה היה מאוד חגרה וחזק.
וגם כן הצילום עצמו רץ כל הזמן בראש שלי והפטיש הזה גם גודל כל הזמן בי.
צילום חזק ביותר.
כרוב שהוא קושר אותי אני מרגישה את הביטחון חוזרת.
לאט לאט אני יכולה להשתרר ולתת לחבלים להחזיק אותי.
בסוף אני מרגישה לגמרי שהגוף שלי עף
והרוח על הגוף שלי, כל הנוף מסביב עם התנועה של הרכבים מרחוק והשאלה הזאות שחייבת לרוץ בראש: ״האם הם יכולים לראות אותי? ״
כמה דקות של צילומים וגם כמה צחוקים: ״ אולי בכל זו אהשיר אותך כך ואחזור מחר...״
והרגע שאני הכי פחדתי ממנו. השידור. כל הגוף שלי נרדם, אני בפדחת שוב שלא היה לי את הכוח להחזיק, ושוב להסתובב כדי לרדת. הגוף שלי לא עוזר לי, החליט לרעוד שוב. והוא אומר לי בקול הרגוע שלו שהכל יהיה בסדר, ומהר ובביטחון מוריד את הקשירות.
ובאמת הכל היה בסדר :-)
חוויה לא צפויה ומדהימה. נהנתני כל שניה והתוצאות מעלפות. תודה ש.
לפני 11 שנים. 25 בפברואר 2013 בשעה 10:20
האנשים כל כך צפוים.....שזה מצחיק :)
לפני 11 שנים. 24 בפברואר 2013 בשעה 10:47
פורים השנה היה כל כך רחוק ושונה מזה שליפנה שנה....
הגיעה הזמן לסגור את זה סופי!!!!!
בא לי חדש.... בא לי מה שמגיע לי
לפני 11 שנים. 23 בפברואר 2013 בשעה 13:00
לפמים יש איזה רצון להתפוצץ
גם שידוע לך שזה ישיר סימנים בלתי נמחקים
עוד מצליחה להחזיק את זה.... לכמה זמן? בקצף הזה לא להרבה זמן.....
נ.ב. להיזכר: כול זה בולשיט.... כולם בסופו של דבר חיים באותו ״אושר״.... רק אלינו להחליט האם אנחנו מאושרים
לפני 11 שנים. 15 בפברואר 2013 בשעה 3:06
זה אפשרי... זה עדיין לא אומר שזה לא כואב
לפני 11 שנים. 14 בפברואר 2013 בשעה 19:22
הסיכוי להתאהב במישהו שלא מתאהב בחזרה בסופו של דבר יותר גדול מהסיכוי להתאהב במישהו שהתאהב בחזרה...
זה עובדה ! סטטיסטיקה בסיסית....
עוד הוכחה שאהבה הינה מקור של כאב....
חג אהבה שמח!
לפני 11 שנים. 13 בפברואר 2013 בשעה 15:37
עדיין לא ברור לי
אף פעם לא הייתי בן אדם שנתקע במקום,
תמיד האנשים מסביבי עריכו את הכוח שלי להמשיך למרות כל הקשיים
אז למה, הפעם זה קורה?
איך אני נותנת לרגשות שלי לשלוט כך בי ולתקוע אותי כאן...
כל כך רוצה להיות רחוקה מזה, אפילו לשכוח...
כבר אין מה לשמור
כל כך חוצה חידוש, מבט טריא אל החיים...
אך זה כאן, זה כואב וזה לא רוצה לעזוב אותי....
לפני 11 שנים. 11 בפברואר 2013 בשעה 11:40
Between the desire to come back one year ago and the wish to never have been there......