כבר היינו בדרך לחזור הביתה. מרוצים, יצא יום מדהים לצילומים.
כשפתאום הוא ראה את הרכבת הנטושה.
עצר. אני חשבתי שהוא רק רוצה לראות האם בכלל יש גישה לשם כדי שנחזור יום אחר. אבל לא, הוא אמר לי לקחת את התיק ומצאנו דלת פתוח. אחרי כמה טיפוסים בין הפסי רכבת והרציפים הגענו לקרון הראשי של הרכבת. כולו חלודה ותגים צבעוניים.
התחלתי לחשוב מה אני לובשת, כבר הצטלמתי עם כל מה שהבתי.
אני שואלת אותו מה הוא חושב. ״ לא בלי בגדים״
אני רואה שהוא מוציא מלאה חבלים.
טוב עוד סט אחד של קשירות, למה לא היה נחמד בראשון.
עד שהוא אומר לי להתפס על סולם גבוה מקדימה של הרכבת ולעמוד על פס ברזל גב לרכבת.
הסשן צילום תמימי פתאום הופך לי לסשן אמיתי. תחושת פחד ואדרנלין שעולה באותו זמן. החשק לעמוד מול הפחד שלך ולתת לו להפוך להנאה.
אני עולה על הסולם. השעה כבר יותר מאוחרת ומתחיל להיות קריר.
הברזל של הסולם הודר לי בתוך כפות הרגליים. איך שהוא אני מצליחה להתפך גב לרכבת ועומדת ומחזיקה בצדים מכל הכוחות.
הוא גם עולה ומתחיל לקשור אותי.
״ את ממש רועדת. את מפחדת או שזה הקור״
כבר ממש לא קר לי. אני רועדת מפחד. התנוחה כל כך לא נוחה, אין לי על מה לעמוד ממש וכל משקל שלי על הידיים שלי. אני רואה את עצמי משחרת כל שניה ומתרסקת על הריצפה.
אני נושמת עמוק, נלחמת אם עצמי.
אלא ציפיתי לזה, ואני לא יכולה להכחיש שזה היה מאוד חגרה וחזק.
וגם כן הצילום עצמו רץ כל הזמן בראש שלי והפטיש הזה גם גודל כל הזמן בי.
צילום חזק ביותר.
כרוב שהוא קושר אותי אני מרגישה את הביטחון חוזרת.
לאט לאט אני יכולה להשתרר ולתת לחבלים להחזיק אותי.
בסוף אני מרגישה לגמרי שהגוף שלי עף
והרוח על הגוף שלי, כל הנוף מסביב עם התנועה של הרכבים מרחוק והשאלה הזאות שחייבת לרוץ בראש: ״האם הם יכולים לראות אותי? ״
כמה דקות של צילומים וגם כמה צחוקים: ״ אולי בכל זו אהשיר אותך כך ואחזור מחר...״
והרגע שאני הכי פחדתי ממנו. השידור. כל הגוף שלי נרדם, אני בפדחת שוב שלא היה לי את הכוח להחזיק, ושוב להסתובב כדי לרדת. הגוף שלי לא עוזר לי, החליט לרעוד שוב. והוא אומר לי בקול הרגוע שלו שהכל יהיה בסדר, ומהר ובביטחון מוריד את הקשירות.
ובאמת הכל היה בסדר :-)
חוויה לא צפויה ומדהימה. נהנתני כל שניה והתוצאות מעלפות. תודה ש.
