זה מתחיל בטפטוף, ברק מבליח מתוך ענן רחוק מכאן, אך זהרו נראה למרחק. גם בן זוגו, הרעם, העוקב תמיד אחריו, גם הוא נוכח לסירוגין.
חצוצרות הרקיע מגבירות את קצב נגינתן ובעזרתן של טיפות הגשם הופכות את גגות הבתים לתיבות תהודה בעלות מנעד שונה זו מזו.
קולה אינה נשמע מעבר לקולו האיתן, הרציף, המתיש של הגשם. היא בעצמה דיי מותשת. כבר כמה שעות עיניה קשורות. כבר כמה שעות שומעת את יופיו של החורף,
אך נבצר ממנה להנות מיופיו, מנקיונו ומזעמו של זה. כפות ידיה קשורות לקרסוליה, ישבנה חשוף ומונף גבוה מעלה, לפטמותיה חוברו מצבטים אשר נקשרו בחבל
קצר לטבעת ברצפה. כל ניסיון שלה להתרומם ולטעום מכעסו של החורף דרך החלון לא צלח ורק גרר זעקות כאב כאשר נמתחו פטמותיה עד אשר נתלשו המצבטים.
קולה אינה נשמע מעבר לקולו הסוחף, המחלחל, המציף של הגשם. היא בעצמה יודעת זאת. כבר כמה שעות שפיה חסום. כבר כמה שעות מריירת על הרצפה,
אך נמנע מבעדה להביע קול פליאה, השתוממות, והכרת תודה לרטיבותו של זה. ישבנה שימש כפמוט לנר אשר הודלק והחל מטפטף שעווה חמה ישירות על כפות רגליה.
קולה אינה נשמע מעבר לקולו השוצף, המכביד, המכחיד של הגשם. היא בעצמה כבר איבדה תקווה. כאשר הגיע הנר כמעט לסוף חייו, מכת שוט מעכה וכיבתה אותו
על ישבנה, מקל הבמבוק הדק הונחת בעדינות מצמררת על כפות רגליה וגרם לנטיפי השעווה להתפורר ולהתנתק מגופה, רסיסים רסיסים, כמו בוץ אשר התייבש על סוליית
נעליים. ישבנה נשלל באכזריות מספר פעמים, שערה נמשך אחורה בכוח, גופה נמשך כלפי מעלה עד ששוב המצבטים החלו להתנתק זה אחר זה בקול פצפוץ קטן. צווחות
הכאב הפכו ל"רעם" המלווה את צביטות המתכת. גמירתו של הגבר נפלטה מתוך ישבנה וגלשה במורד גבה. כמה אוהבת שקולה אינה נשמע. כמה אוהבת היא את החורף.
