היא נעמדה על ארבע, ישבנה היה חשוף וחוריה פעורים מולי. היא נענעה אותו מצד לצד כאילו מתגרה בי להכאיב לה שוב. אני ידעתי שכאב זה מה שהיא רוצה, מה שהיא צריכה, מה שהיא אוהבת... ומה שהיא תקבל. למרות שיש לי כמה מקלות ועוד כל מיני אביזרים אחרים, אני תמיד מעדיף את תחושת העור-על-העור, את הידיים שלי שיפליקו לישבנה הקטן. תמיד היה לי החשש לעבור את הגבול ולעשות איזה נזק בלתי הפיך או שאכאיב יותר מדי (משום שאני בחור לא קטן). איתה אני לא חושש. כמה שהיא נראית שברירית, כך היא חזקה ועמידה. הידיים החלו לעשות את שלהן. צד ימין וצד שמאל של ישבנה שינו את צבעם לורוד ואז לאדום ואז חלקים קטנים הפכו לסגולים. אבל היא, כנועה וצייתנית. נכון שלעיתים היא מנסה למרוד, לרקוע ברגליים ולהתנגד אך אני לא מתרגש ובחיוך סוטר לפניה היפות. סטירה מרגיעה אותה. מאפסת. אני מלטף את פניה, מזיז את השיער שנצמד לפיה ומכין אותה למה שעתיד לקרות. מנשק את שפתיה אך היא במרדנות מזיזה את ראשה. אני מחייך...
מעמיד אותה על רגליה, פוקד עליה לא לזוז. קשה לה לעמוד, ברכיה חלשות ורועדות. אני מחזיק אותה קרוב אליי ונותן לה להרגיש כמה היא מגרה אותי. היא עם גבה אליי וידיה מוחזקות מאחור. היא מרגישה כמה אני קשה, כמה אני רוצה אותה וכמה איפוק אני מפגין. אני יודע שעמוק בתוכה היא מעריכה את זה. אני לוקח את החבל שהכנתי מראש ומתחיל ללפף את ידיה מאחורי גבה. משם החבל עולה אל צוארה, עוטף אותו וחוזר חזרה. יורד אל בין רגליה וחוזר מהצד השני. כך ממשיך החבל לעבור מתחת ומעל לשדיה, כמו נחש שאין לו סוף, נכרך עוד ועוד ומגביל את תנועתה. אני מכופף אותה מעט קדימה (רק מעט כדי שהחבל סביב צוארה לא יחנוק אותה יותר מדי) וחוזר להפליק לישבן. לוקח את "המכחול השחור" (כפי שהגדירה בבלוג שלה) שהוא בעצם צינור שחור, דק ואכזרי. מאייר את ישבנה בעוד קוים וצורות נוספות. מוחץ את שדיה וצובט את פטמותיה. מזיז את השיער שנצמד לפיה ומכין אותה למה שעתיד לקרות. מנשק את שפתיה אך היא ברגזנות מזיזה את ראשה. אני מחייך...
מסדר את השמיכה על הרצפה הקרה ומשכיב אותה עליה. קשה לה לשכב על הגב כשידיה קשורות מאחור אך היא מתאמצת בשבילי. עכשיו שפניה אליי, היא יכולה גם לראות (ולא רק להרגיש) כמה היא מגרה אותי, כמה אני רוצה אותה וכמה סבלנות יש לי איתה. הנר שהונח דולק על השולחן בתחילת הערב נכנס לפעולה. שדיה מתמלאים בשעווה ורודה, הצבע האהוב עליה. היא צועקת ואני מזכיר לה שאין אף אחד ששומע אותה, שאנחנו בבית שלי שנמצא בלב שדה ואין סביבנו נפש חיה. היא מביטה בי וליבי מתרחב, נפשי מתמלאת אור וחום בלתי מוסברים. היא הראשונה שגורמת לי להרגיש ככה. היא היחידה שאני רוצה להכאיב לה בצורה כזאת והיא היחידה שיודעת שאני לא עושה זאת מרוע או אכזריות... להיפך. אני עושה זאת עבורה. עבור השקט הפנימי שהיא צריכה. בזמן שכואב לה היא כמו אוקיינוס בזמן סערה אך כשהסערה חולפת, פני המים רגועים ושלוים, כבר אין את קצף הגלים הלבן או המערבולות שסחפו אוניות אל מתחת למים. השמים שלה מתבהרים וקרני שמש יוצאות מבין ענני הסערה השחורים ומחממים את כל אשר ניצל. מזיז את השיער שנצמד לפיה והיא כבר מוכנה למה שעתיד לקרות. מנשק את שפתיה והיא מנשקת אותי חזרה.
אני מחייך...
