המגירה

ימי שאול שאולים. האדס מתהלך ביננו, מסתבר שהטארטארוס הוא מסדרון ללא סוף, בו שנינו גומעים מרחק באפלה, עייפים כבר מלקוות. אכרון זולג לקוקיטוס, ממכאוב לקינה, ורק קרברוס מסתכל באחד מראשיו אל השדות האליזיים….
ואני מביטה בביתי, זיכרונות טמונים בחריצי מרצפת ואדני החלונות.
חלומות שלי נותרו תפוסים בשרעפי האילנות שבחצר. כה גבהו עם השנים,
מצלים, מיצרים על התקוות שהופרחו כאן לחלל, ללא כיסוי, ללא גיבוי.
ואתה כבר זר אלי, כבוש כולך בכעסיך על עצמי ועצמך, מלהיט את האירניות לחרוץ משפט כעת. משפט אמת. כעת. ללא חסד, ממש כמו שציווה אותן אביהן אז – כשהפקיד אותן על שאול.
שאולים הימים, מתמעטים כשעון חול זולג בדממה אל האין, ואיתם אהבתנו, מפוארת מתמעטת עד בלי די.
עוד שבועיים שלושה עוד נצא לגינה, ונביט בילדה שצוחקת לקרן ההיא שנשברת בתוך זרם טהור של חדווה.
כלו כוחותיי כבר מזמן. לו רק היית מבין שבריחה לעולם של חלום זו הדרך היחידה להימלט מן השאול. זאת כמובן, בהנחה שהסיבילה כבר איננה איתנו כאן, והיא לא תוליכנו לאור.
ואתמול חשקתי בך וחשקתי אותך, טעם זיעתך וריח גופך לא לעולם יעמדו כנגדי, כעמוד האש ההולך לפני המחנה. וכן, גם בתוכו ועמוק מיני שאול.
והתרפקתי על הזמן הנוזל מאצבעותינו, התרפקתי בך, כאן במקום ובזמן המדויק לכמעט אהבה שחלפה.
ואהבת אותי עד כאב, ורווח לי. והיית כולך בתוכי, מעלי, ורציתי לומר אך שתקתי. שכן, אתה צודק, נתת לי מלכות ולא היטבתי בה. אהיה לך שפחה אם כך. והרמתי את ראשי אליך וכל מה שביקשתי זה כאב. גם אז רציתי לומר ושתקתי, שאין כמו כאב שבגוף להקהות את כאבה של הנפש.
ואחר כך נרדמנו שלובי ידיים. כאילו שאפשר לסלוח כמו במשחקי ילדות של פעם, בשליחת אצבע מתאימה המבטלת אצבע מאשימה.
אתה שומע שם? זו אני. מישהו שומע שם למעלה? זה יוסף בבור, בן פורת.
זו אני, לא תזכור? ואני עוד אזכור עד עולם איך היית אומר ברצינות ש
לכל אחד יש ייעוד בעולם הזה, ולכל דבר יש תכלית, ותכליתך אחת, האושר שלי. תזכור? התקווה התפרשה אז עד אל האופק, צבעיה קשותים, כרחוצים בגשם רחמים ראשון…
הולכים ומתמעטים ימי שאול שאולים, בהם שנינו נגמע מרחקי אפלה,
עייפים, כל כך עייפים מלקוות…