כמה פעמים רציתי לפרוק ולא עשיתי את זה
כמה פעמים כתבתי וזה נישאר בטיוטה
רק בשביל לא לפגוע
אפילו פה מהפחד שאולי ידעו מי אני ויספרו לך ותראה מה כתוב פה....
אז אולי הגיע הזמן לפרוק
מה אני חושבת? אני חושבת שאחרי כול כך הרבה זמן חשבתי שמה שאני מבקשת זה לא הרבה אני מתעוררת כול יום לתחושה מעורבת. מצד אחד מאוהבת בך עד עמקי נשמתי כמו שבחיים שלי לא הייתי מאוהבת. מצד שני פגועה וכואבת.
חשבתי
באמת שחשבתי
שאנחנו בסדר שאתה באותו הראש כמוני ושהכול בדיוק מה שצריך להיות
שמה שמפריע לנו זה גורמים חיצוניים ולא אנחנו.
ואז מסתבר לי שלא
מסתבר שלי שאנחנו ממש לא חושבים אותו הדבר
ושכול מה שדיברנו ותכננו היה חלומות בהקיץ ותו לאו
איך אפשר להסביר את זה?
שאתה לא פה כול גופי מתייסר ורוצה אותך, אני מתעוררת בבוקר ששמך על שפתיי והולכת לישון בלילה מדמיינת את הזרועות שלך עוטפות אותי.
לא ידעתי שאהבה כזו קיימת בכלל
ואתה
אתה רואה רק מה שלא טוב רק את הפגמים בי רק את מה ששבור ומקולקל
אני שהכרנו הייתי הכי למעלה
בשבילך
נימצאת עכשיו הכי נמוך רוצה להישאר שם גם רק שתהייה מאושר.
איפה טעיתי איפה?
אני מנסה לתת לך הכי הרבה מרחב שאני יכולה
ומסתבר שזה לא מספיק
מסתבר שאתה נחנק
ואני שהייתי זאת שנחנקת תמיד מהר ובורחת מוצאת את עצמי ללא אוויר כי הריק שאתה משאיר שאתה לא פה לידי הוא גרוע יותר מכול דבר שאי פעם הרגשתי.
למה אני צריכה להמשיך להרגיש רע כול הזמן?
למה אנחנו רבים על הדברים הכי מפגרים?
ולמה במקום לעמוד זקוף ולהגיד מה שיושב לי על הלב אני רוצה לרוץ ולהתחנן על ברכיי שתסלח לי למרות ששוב אני די בטוחה שאין על מה לסלוח כי לא עשיתי שום דבר בכוונה תחילה ואם פגעתי זה לא מתוך זדון.
אז למה אני רוצה ללכת ולהתחנן שתאהב אותי ולא תעזוב אותי
למה?
למה אני עדיין רוצה את הזרועות שלך מסביבי עכשיו ואת השפתיים לוחשות הכול בסדר אהובה שלי הכול בסדר אני פה
לפני 12 שנים. 22 בדצמבר 2011 בשעה 15:43