לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מחלת הנורמאליות

לפני שנה. חמישי, 1 במרץ 2018, בשעה 13:10

"רוב האנשים לא באמת רוצים חירות, כיוון שחירות כרוכה באחריות, ורוב האנשים מבועתים מאחריות."

זיגמונד פרויד

לפני שנה. שני, 2 באוקטובר 2017, בשעה 14:44

אם אתה בוחר לאהוב אישה שהתעוררה, עליך להבין שאתה נכנס לתוך טריטוריה חדשה, מאתגרת ורדיקלית

אם אתה בוחר לאהוב אישה שהתעוררה, אינך יכול יותר להשאר ישן.

אם אתה בוחר לאהוב אישה שהתעוררה, כל חלקיק של נשמתך יגורה, לא רק איברי המין שלך ולבך

בכנות, אם אתה מעדיף חיים נורמליים, דבוק בנשים נורמליות.
אם אתה רוצה חיים מוגבלים על ידי כבלים, חפש לך אישה שהסכימה לחיות כבולה.
אם כל שברצונך לעשות זה לטבול את בהונותיך במים הזורמים של שאקטי, השאר עם האישה הבטוחה, הכבולה, אשר עדיין לא צללה לתוך הפראיות של אוקיינוס הנקביות המקודש.

זה נוח לאהוב אישה שעדיין לא הפעילה את כוחותיה הפנימיים, בגלל שאינה לוחצת לך על הכפתורים. היא לא תאתגר אותך.

היא לא תדחוף אותך להפוך להיות הפוטנציאל הגבוה שלך. היא לא תעורר את חושיך שקהו ואת החלקים הנשכחים בנשמתך באופן שיכריח אותך להיזכר שיש בחיים האלה משהו מעבר.
היא לא תתבונן לתוך עיניך היגעות ותשלח מכת ברק של אמת דרך גופך, שתחשמל אותך בחזרה לחיים ותעורר את התשוקות של נשמתך שאבדו זה מכבר אי שם בתוכך.

אישה בטוחה, רדומה, תהיה ממש נהדרת לסיפוק והרגעה של האגו, הגוף והלב שלך. היא תדבר בשקט לצדך ותגרום לך להרגיש נחוץ, ואחראי, מקיים את תפקידך הגברי. אם זה מספיק עבורך, קבל זאת. אהוב אותה בכל לבך, השאר נאמן לה והודה לה בכל יום על המתנה של האיכות הנשית המתונה והבלתי מאיימת שהיא מעניקה לחייך. אם זה לא מספיק עבורך - אם לבך, גופך, נשמתך, משתוקקים רק לאישה מהסוג האחר, הפראי, אז דע לך שאתה במרחק פסיעה בודדת מלעבור טרנספורמציה תודעתית אדירה.

דע לך שאתה בוחר בחירה רצינית מאוד שיש לה השלכות גורליות.
אם אתה בוחר לפסוע לתוך ההילה והגוף של אישה אשר שלהבות האש הרוחנית משתוללות בתוכה, אתה מכיר בעובדה שאתה זקוק למידה מסוימת של סיכון על מנת לגדול. מהרגע שהתחלת לאהוב אישה בעלת טבע פראי, עליך לקבל אחריות מלאה לשינויי החיים שיבואו בעקבות בחירתך. חייך לא יהיו מנומנמים ונוחים כל הזמן. החיים שלך לא יאפשרו לך יותר להישאר תקוע בתלם בו הלכת והרגלי השגרה שהתקבעו בחייך. חייך יקבלו ניחוחות וטעמים חדשים ורדיקליים. יידלק בך הניצוץ של הנקביות הפראית, והוא יתחיל לשלוח גלי הלם חשמליים של אור עילאי דרך כל מערכת הצ'אקרות שלך, יכוון אותך אל קריאותיה של האלוהות הנשגבת.

בחירה להיות באינטימיות מינית ורומנטית עם אישה שהתעוררה דורשת אומץ זכרי, ללכת ללא פחד אל הלא נודע. אך בבחירה זו תקצור תועלת שהינה הרבה מעבר ליכולת ההבנה של תודעתך. היא תיקח אותך לתוך עולמות חדשים של מסתורין וקסם. היא תוביל אותך, מהופנט ושיכור-למחצה מאהבה, לתוך יערות הפרא של האקסטזה החושנית והפלא. היא תראה לך את השמיים המקודשים, כה מלאים בכוכבים בוערים, עד שתתחיל לתהות אם אתה עדיין נמצא באותה פלנטה בה נולדת. היא תשבור את מחסומיך כך שלבך מלא התשוקות והתעוזה יוביל אותך להשתגע מרוב געגועים.

אתה תרצה למצות ולחדור אליה בכל רובד, כך שמהותך הזכרית תוכל גם למצות ולחדור אל העולם - מאירה את היקום בדבקות אהבתך. היא תראה אותך כפי שלא נראית מעולם. היא תבטח בך. היא תעריך אותך. היא תכיר במאמציך לשמח אותה. היא תעריך כל דבר טוב שתעשה, וכל דבר טוב שבך. היא לא תברח מהאפלה שבך, מפני שאינה מפחדת מהחושך. היא תחבוק, תנשק ותלטף אותך בחזרה אל החיים. היא תדבר במילים שהלב שלך מבין. היא לא תעניש אותך על טעויותיך.

זהו סיכון אדיר לאהוב אישה שהתעוררה, מפני שפתאום אין היכן להתחבא. היא רואה הכל, ומתוך כך היא יכולה לאהוב אותך בעומק ונוכחות שלבך וגופך ערגו להם כל כך חזק, כל כך הרבה זמן, בכזו עזות, שאתה תוהה האם בכלל היית חי במשך כל הזמן הזה שהיא לא הייתה. כשאתה אוהב אישה כזו, אתה בוחר להתחיל לחיות כשנשמתך בוערת.

חייך לעולם לא יהיו כשהיו, מהרגע שהזמנת את האנרגיה שלה להכנס.
קח את הסיכון הזה עבור עצמך, או שתיסוג אחורה, השאר עם האישה ה'נורמלית' ותסכים לחיים בטוחים, נוחים ובמידת מה רגועים יותר.
רק וודא שכשאתה בוחר בבחירה השנייה, לא תבלה את שארית ימיך כשעינייך מסתכלות מעבר לכתפיך, מתאמץ למצוא ולראות שוב את החזיון המעורפל של התעלומה הנשית שכעת נעלמה מן הנוף. היא נעלמה ממזמן, עלתה בתנועה ספיראלית חזרה אל הכוכבים, הגלקסיות הרחוקות ורקיעי השמיים מהם באה.

במקור מאת : סופי בשפורד

לפני 3 שנים. שישי, 29 בינואר 2016, בשעה 17:37

"עד שלא תהפוך את התת-מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל"
קארל יונג

לפני 3 שנים. שלישי, 25 באוגוסט 2015, בשעה 04:53

כולנו התחלנו כגאונים בפוטנציה. למרבה הצער חונכנו בידי הורינו, בתי הספר והאוניברסיטאות, שהופכים אותנו לרובוטים זומבים שלא יודעים לחשוב. רוברט אנטון וילסון ניסה להתאושש מזה עד יומו האחרון.

 

"אם תתהלך לך במוזיאון גדול, תראה שואן-גוך לא צייר את אותו עולם שצייר רמברנדט, שפיקאסו לא רואה את הדברים כפי שרואה אותם גויה, ג'ורג'יה או'קיף לא ממש מזכירה את ריברה, סלבדור דאלי דומה רק לעצמו ושבאופן כללי אף אמן ברמה עולמית לא הפך ל"קלאסי" בכך שעשה את מה שהאחרים עשו לפניו ולא את מה שכל האחרים עושים בתקופתו. 

 

במדע אנו זוכרים את השמות איינשטיין, דיראק, בני הזוג קירי, נילס בוהר, הייזנברג, שרדינגר, ג'ון בל וכו' רק בגלל שהם לא התייחסו אל ניוטון כאל כתבי הקודש: הם כולם חידשו חידושים יחודיים ובלתי-צפויים בתיאוריית הבסיס. 

 

במקרה שאתה חושב שזה נכון רק בתחום "המדעים והאמנויות", חשוב על המצליחים ביותר בתעשיית הרכב. הנרי פורד לא התעשר בכך שחיקה את ספינת הקיטור של פולר, אלא כי ייצר מכונית כל כך זולה עד שכל אחד היה יכול לקנות אותה. הווארד יוז הפיק סרטים שאף אחד לא היה מעז לגעת בהם ואז הלך לחולל מהפכה בתעשייה האווירית. בקמינסטר-פולר לא העתיק את המבנה הקובייתי של ארכיטקטים קודמים, אלא המציא את המבנה הגיאודזי; בסקירה האחרונה נספרו כ-300 אלף מבנים כאלה, מה הופך אותו לארכיטקט המצליח בהיסטוריה. סטיב ווזניאק לא העתיק את המחשבים של ימיו אלא המציא אחד שאפילו טמבל כמוני יכול להשתמש בו (וליהנות!). ביל גייטס יצר סוגים חדשים של תוכנה וכו'. 

 

אנחנו זקוקים לשמוע שוב ושוב את הקלישאה הזו כי אנו חיים בעולם שבו כוחות רבים וחזקים, מרגע שנולדנו, בבית ספר ובעבודה, מבקשים לדכא את האינדיבידואליות שלנו, את היצירתיות שלנו ובראש ובראשונה את הסקרנות שלנו – בקיצור, להרוס כל מה שמעודד אותנו לחשוב לבד. ההורים שלנו רצו שנתנהג כמו שאר הילדים בשכונה; הם בפירוש לא רצו ילד או ילדה שנראים "מוזר" או "משונה" או אפילו (חס ושלום) "פיקחים מדי". 

 

אז אנחנו נכנסים לבית-ספר יסודי, גורל גרוע מהמוות ומהגיהינום ביחד. שם אנחנו לומדים שני שיעורים בסיסיים: 1) ישנה תשובה אחת נכונה לכל שאלה. 2) חינוך פירושו שינון של התשובה האחת הנכונה ופליטתו המחודשת ב"מבחן". אותה הטקטיקה ממשיכה בתיכון, למעט במדעים מסוימים, ואפילו באוניברסיטה. 

 

תוך כדי ה"חינוך" הזה אנחנו מופצצים גם על ידי הדת הממוסדת. רוב הדתות, בחלק זה של העולם, גם הן מלמדות אותנו את "התשובה האחת הנכונה" שאותה עלינו לקבל באמונה עיוורת; גרוע מזה, הן מנסות לאיים עלינו בטיגון, בישול ושליקה לאחר-המוות, אם נעז לחשוב בכלל. 

 

אחרי 18 עד 30 שנים של העניין הזה, אנחנו נכנסים לשוק העבודה ולומדים להיות חירשים, אילמים ועיוורים למדי. תמיד אנחנו צריכים להשמיע למי ש"מעלינו" את מה שהם רוצים לשמוע, מה שמתאים לדעות הקדומות שלהם או לפנטזיות שלהם. אם אנחנו שמים לב למשהו שהם לא רוצים לדעת, אנחנו סותמים את הפה. אם לא – "עוד מילה אחת ואתה מפוטר!" 

 

כמו שאמר המהטמה גורו שלי, ג'"ר "בוב" דובס, "אתה יודע כמה טיפש האדם הממוצע? בהגדרה, חצי מהאנשים עוד יותר טיפשים". בוב אולי בלבל בין מושג הממוצע למושג החציון אבל חוץ מזה הוא פגע בול. מחצית האנשים שתפגוש נראים טיפשים יותר מארגז עם סלעים. אבל הם לא התחילו ככה. ההורים, קבוצת הגיל, בתי-הספר, הישיבות, המפרסמים ומקומות העבודה הפכו אותם לכאלה. כל תינוק נולד סקרן לגמרי ועם טמפרמנט אקספרימנטלי. לוקח שליש מהחיים להרוס את הסקרנות והאקספרימנטליות; ברוב המקרים אנחנו הופכים לחלקים שלווים בעדר צייתן. בעדר האנושי התחילו כולם כגאונים בפוטנציה, לפני שהקונספירציה המובלעת של הקונפורמיזם החברתי ייבשה להם את המוח. יכולים לזכות חזרה בחירות, אם יעבדו קשה מספיק. אני עובד על זה כבר יותר מחמישים שנה ועדיין מגלה חלקים שבי שמתנהגים כמו רובוט או זומבי. ללמוד "להיעשות מה שאתה" (במילותיו של ניטשה) לוקח חיים שלמים, אבל עדיין מדובר במשחק המוצלח ביותר בסביבה."

 

רוברט אנטון ווילסון

סופר, פילוסוף ואנרכיסט

לפני 4 שנים. שבת, 13 ביוני 2015, בשעה 15:55

כאשר אהבתי את עצמי באמת כתב צ'רלי צ'פלין
הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון
בשעה הנכונה ובדקה הנכונה ואז יכולתי להרפות
היום אני יודע שיש לזה שם
"הערכה עצמית"
כאשר אהבתי את עצמי באמת
יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי הם רק אזהרות
שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי
היום אני יודע שקוראים לזה
"אותנטיות"
כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים
והתחלתי לראות את כל המתרחש כתרומה לצמיחתי
היום אני יודע שזה נקרא
"בגרות"
כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להבין כמה מעליב זה ללחוץ על מישהו
לעשות את מה שאני מבקש
למרות שידעתי שזה לא הזמן או שאותו אדם עדיין לא מוכן
אפילו כאשר האדם הזה הוא אני
היום אני יודע שקוראים לזה
"כבוד"
כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להשתחרר מכל מה שאיננו בריא עבורי
מאכלים, אנשים, מצבים, כל דבר שמשך אותי מטה
בהתחלה ליבי קרא לזה "גישה אגואיסטית",
היום אני יודע שזה
"אהבה עצמית"
כאשר אהבתי את עצמי באמת
חדלתי להתייסר על הזמן החופשי, הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזים
ממש נטשתי את ה"מגה" פרויקט של עתידי
היום אני עושה את מה שאני רואה לנכון, מה שאני אוהב, בקצב שלי
היום אני יודע שקוראים לזה
"פשטות"
כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי לרצות להיות תמיד צודק
וכך טעיתי הרבה פחות
היום גיליתי שלזה קוראים
"צניעות"
כאשר אהבתי את עצמי באמת
סרבתי להמשיך לחיות בעבר ולדאוג כל הזמן למה שיהיה בעתיד
עכשיו אני חי את הרגע הזה
כי כאן מתרחש הכל
היום אני חי כל יום ויום ולזה קוראים
"שלמות"
כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבחנתי שהחשיבה שלי יכולה לאמלל אותי ולאכזב אותי מאוד
אבל כאשר אני מגייס אותה לשירות לבי
היא פוגשת פרטנר חשוב ואמיתי
ולזה קוראים
"לדעת לחיות"
לא חייבים לפחד מהעימות המתקרב ביני לבין עצמי
או ביני לבין האחרים
אפילו הכוכבים מתנגשים ביניהם
ואז נולדים עולמות חדשים.

לפני 4 שנים. שישי, 1 במאי 2015, בשעה 17:53

תיך נהאט האן הוא מורה רוחני ונזיר בודהיסטי שנולד בויאטנם בשנת 1926

 

אני שפירית העוברת מטמורפוזה / על פני הנהר /

ואני הציפור, שנוחתת לבלוע את השפירית /

אני הצפרדע ששוחה באושר / במים הזכים של הבריכה /

אני נחש הדשא / שמאכיל את עצמו בשקט בצפרדע /

אני הילד באוגנדה, כולי עור ועצמות / הרגליים שלי דקות כמו מקלות במבוק /

אני סוחר הנשק / המוכר נשק קטלני לאוגנדה /

אני הילדה בת ה-12 / פליטה על סירה קטנה, שזרקה עצמה ללב האוקיינוס / לאחר שנאנסה על ידי פיראט הים /

ואני הוא הפיראט / ליבי עדיין אינו מסוגל לראות ולאהוב

(...)

אנא קרא לי בשמותיי האמיתיים / כדי שאוכל להתעורר / ואת דלת ליבי / אפשר יהיה להשאיר פתוחה לרווחה / דלת החמלה

 

השיר לא עוסק בהצעת סליחה לפושעים או בגילויי רחמים כלפיהם. המשנה הרוחנית שלו תובענית ומהפכנית הרבה יותר, ולפיה החמלה תלויה ביכולתו של כל אחד מאתנו להבין באמת ולעומק שהוא יכול היה להיות הכל - אבל ממש הכל: האונס והנאנסת, הרוצח והנרצח, המחבל וקורבנו. 

משימתו הרוחנית של האדם היא לגלות שאין בעולם אנשים שהם במהותם טובים ואנשים שהם במהותם רעים. יש נסיבות, יש הרבה מזל, יש הרבה מקום להשפעה תרבותית והרבה מקום לאימון אישי. 

מי שמעז לדעת שהכל - הטוב והרע, היפה והמכוער - נמצא בתוכו, ומסרב להאמין בכך שלאחר יש תכונות רעות - יקל עליו למצוא נתיבות ללבו של הזולת ומתוך כך לפתור גם קונפליקטים קשים. הוא יהיה פחות מאוים.

 

לינק למאמר המלא של רוחמה וייס: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4545357,00.html

לפני 4 שנים. שני, 27 באפריל 2015, בשעה 18:04

סמדר מילר:

"רבע לדרמה" – הסיבה הפשוטה לריבים, דרמות וסיבוכים בזוגיות:

בתוך תוכי, וכנראה גם בתוך תוככם, יש ילדה פנימית.
ילדים פנימיים מאוד מוטרדים מהשאלה האם אוהבים אותם. כילדים אנחנו תלויים במבוגר להישרדות ולרווחה שלנו, ולהיות אהוב ורצוי זה באמת קריטי להישרדות שלנו.

לכל ילד או ילדה פנימיים יש משאלה אחת גדולה: שיום יבוא ויופיע מישהו גדול, חזק, ישא אותם בזרועותיו, יישיר מבט אל עיניהם ויאמר להם: "אני אוהב אותך. אני תמיד אוהב אותך. לעולם לא אנטוש אותך. אני תמיד כאן עבורך, אני אשמור עליך מכל רע. אני שלך לעולמים".

כשאנחנו נכנסים לקשר זוגי, הילדים הפנימיים שבתוכנו מאוד מתרגשים. או! סוף סוף המשאלה עומדת להתמלא! הנה, יש פה מישהו גדול וחזק שאוהב אותי. הנה ההורה הזה, שתמיד חלמתי עליו, זה שאני יודעת שמגיע לי!

וכך, בשקט בשקט והרחק מהמודעות, הילדים הפנימיים מלהקים את בני הזוג שלנו לתפקיד ההורה הרגשי שלנו.

וזהו. זה כל העניין של ריבים, הוויכוחים ודרמות במערכות יחסים. זה ה-כל. ילד/ה פנימי/ת שהתבלבל/ה, שמנסה לפצות את עצמה כאן ועכשיו, על חסרים משם ואז.

עוד לא נולד בן הזוג שיכול באמת לתת מענה עמוק, שלם ומתמשך לצורך של הילדה הפנימית שלי בהורה רגשי נוכח-תמיד.
גם אם בן הזוג שלי יירתם למשימה- זה לא באמת ירגיע אותה. היא לעולם תחשוש מהרגע בו הוא ינטוש אותה.
וכשבן הזוג אינו פנוי להכיל לתמוך ולהקשיב לה- היא תחווה פחד וכאב עצומים- פחד מוות של הילד הזקוק למבוגר להישרדותו.

וואו, כמה שאנחנו יכולים להטריף זה את זו בכאבם של הילדים הפנימיים שלנו!

כל ריב של בני זוג הוא תולדה של השתלטות של ילדים פנימיים כאובים על המרחב.
"נו, תהיה כבר אבא שלי! תחבק ותכיל ותאהב אותי כמו שאני!" תובעת הילדה הפנימית, מבלי יכולת לראות שאין מולה אלא ילד נזוף ומבוהל, משתוקק לאמא בעצמו.

יש רק אדם אחד בעולם שיכול להיות ההורה הרגשי של הילדה הפנימית שלי, וזו אני.
להיות הורה-רגשי עצמי פירושו שוב ושוב לחזור לאהוב, לחבק, להקשיב ולהכיל את הילדה שבתוכי, את הילדה שאני.

המתנה הגדולה בזוגיות היא האימון האינטנסיבי בהורות-רגשית עצמית!

אהובי ואני כבר נהינו אלופים בלזהות את הרגע בו הילדים הפנימיים שלנו עולים על פני השטח, פגועים, זועמים ונעלבים. אנחנו קוראים לרגע הזה "רבע לדרמה". זה רגע נפיץ. כשאנחנו קולטים שזה קורה מיד אנחנו צוללים פנימה, כל אחד לתוך עצמו, לראות מה שלום הילד/ה הפנימי/ת , איזה כאב ישן עלה בהם, איזה ריפוי הם מבקשים. וכך מה שפעם היה הזדמנות לריב, הופך להזדמנות לריפוי.

אני ממליצה לכל אחד ואחת להביע כוונה לפטר את בני זוגכםן ממשרת ההורה הרגשי, ולקחת אותה על עצמכם.

להיות הורים קשובים, אוהבים נאמנים ומגנים עבור הילדים הפנימיים שלכם- פירושו להיות א-נשים בני חורין, עצמאים ועוצמתיים. ו... בני זוג נפלאים."

 

טד טוק על העוצמה שבפגיעות חלק 1 [אפשריות כתוביות בעברית]

http://www.ted.com/talks/brene_brown_on_vulnerability?language=he

 

וחלק 2 [אפשריות כתוביות בעברית]

http://www.ted.com/talks/brene_brown_listening_to_shame#t-590721

 

לפני 4 שנים. ראשון, 19 באפריל 2015, בשעה 23:53

הרגע הזה, בו אדם מודע עם לב פתוח מזהה אדם אחר שגם הוא מודע עם לב פתוח- והם מביטים עין בעין וחיוך של קסם האפשרי עולה בתוכם ומטביע כל מציאות אחרת- הוא הרגע הכי מרגש שיש...

 

עמיחי זלינקובסקי:

"הפחד מקירבה.. הפחד להיראות באמת ע״י אדם אחר בשלמותך, הפחד הוא שאי אפשר לאהוב אותך, לא את כולך, אולי חלקים נבחרים בך כן אפשר אבל לא את כולך, לא את החלקים ההם, אלה שאף אחד כמעט לא יודע עליהם, אלה שאתה דואג להסתיר טוב טוב מכולם, אלה שאתה מתבייש בהם עד מעמקי ליבך, אלה שאתה לא מאמין בשום אופן שאפשר לאהוב, כי אתה בעצמך לא אוהב אותם, לא אוהב אותך, לא במקומות האלה.

הפחד מקירבה הוא הפחד מנטישה, והריי אם לא תתקרב גם לא יתרחקו ממך, לא ינטשו אותך. כדי לא להנטש אתה לא באמת מתקרב, או מתקרב ואז מתרחק ואז מתקרב שוב ומתרחק שוב, אבל רק עד לאותה נקודה של גבול ולא מעבר, אף פעם לא מעבר, כי מעבר לנקודה הזאת אין שליטה על מה שיקרה, ולאבד שליטה, להשאר לא מוגן, זה הרי הפחד הגדול מכולם, זה הריי הפחד מן המוות.

הפחד מקירבה הוא הפחד למות, כי קירבה זה למות, בקירבה אי אפשר לשרוד, בקירבה יש התמזגות, אין גבולות, אין הסתרות, אין קירות, אין הפרדות, גם לא מזכוכית, גם לא שקופות, ממש מגע מלא של הכל עם הכל, גם עם מה שבך שאתה לא מאמין שבכלל אפשר לאהוב.

וכמה כאב, כמה עצב, כל כך עמוק, ייאוש, אבל, ובעיקר בדידות, בדידות אינסופית, כאב אינסופי.. כמו להיות לכוד על אי בודד, או כלוא במגדל, או עמוק מתחת לאדמה באיזה מרתף.. לעולם לא להיות יכול לצאת.. רואה ובלתי נראה.. רוצה ומפחד פחד מוות להושיט את היד, לגעת, מפחד למות, מפחד שהלב לא יעמוד בכאב, בנטישה, בעוד אכזבה, מפחד לגלות שאולי זה נכון, שאי אפשר לאהוב אותך, אולי חלקים נבחרים כן, אבל לא את כולך בשלמותך, לא את כל מה שאתה..

וכדי לא לאבד את התקווה שיום אחד תהיה לך כזאת קירבה, כזאת אהבה, אתה מעדיף להימנע.. כדי לא לאבד את הסיכוי האחרון שיום אחד תהיה לך כזאת קירבה, אתה עושה את כל מה שאתה יכול כדי לא לאפשר אותה.. מוזר ככל שזה נשמע...

עמוק בפנים אתה שואל שוב ושוב ושוב, האם אפשר לאהוב אותי? האם אפשר לאהוב את כולי? האם גם את כל אותם מקומות חשוכים, מכוערים, מגעילים, מסכנים, טמאים, מצורעים, נגועים? האם יש אהבה? האם יש אהבה כזאת בעולם? האם זה אפשרי לחוות אותה ביחד עם עוד אדם? האם אי פעם אעיז להראות את כולי, לחשוף את ליבי, על כל אינסוף היופי ואינסוף הכיעור, במאה אחוז פגיעות, לאפשר לאדם אחר להחזיק אותו בכף ידו הפתוחה, לבטוח בו באמת ובתמים, להתמסר לחלוטין לאהבה, למות בה ולהיוולד מתוכה?

לפני כך וכך זמן, בזמן שליוויתי נשמה מופלאה אל תוך עצמה, היא פתחה בפני את כולה, את הפצע ואת הכאב העמוק ביותר, ואיפשרה לי לצעוד יחד איתה אל תוך קודש הקודשים שלה.. אל המקום העדין והפגיע מכל, רגלי רעדו, עצרתי את נשימתי כדי לא לזוז אפילו מילימטר, דממה, רק לא לפגוע בדבר בטעות, לא למעוד, נוכחות מלאה, הקשבה שלמה, כול כולי הודיה... קיבלתי מתנה.. את המתנה המופלאה ביותר... קיבלתי את מה שבשבילו כולנו כאן.. קירבה אמיתית, בקודש הקודשים של הנשמה, במקדש של הלב, בחדר העמוק ביותר..

וחשבתי לעצמי - אלוהים, עכשיו אני מחזיק כאן את ליבה החי והחשוף והפגיע בכף ידי הפתוחה, עכשיו היא מלמדת אותי איך עושים את זה, ושזה בכלל אפשרי... אין לי מילים.. מעולם לא זכיתי לפגוש עמוק כל כך אדם אחר, כל כך קרוב, כל כך חשוף, כל כך פגיע, כל כך בשלמות... מעולם לא זכיתי לחסד כזה עד עכשיו... ובמקום שהיא חשבה ששם הכיעור המוחלט שלה, אני ראיתי את היופי היפה מכל... את האור המושלם.. את נישמתה.. את החסד עצמו.. ואולי הרגע הזה היה הרגע היפה ביותר בחיי...

ועכשיו גם אני מבקש, עכשיו תורי, להעניק את ליבי, להעניק את כולי, עם אדם אחר, שישאר איתי..."

 

לפני 4 שנים. שני, 12 בינואר 2015, בשעה 15:56

הפסיכיאטר ד"ר פינקי פיינשטיין. לא יכולתי לכתוב זאת טוב יותר בעצמי! 

 

זהירות!!! מחלת הנורמליות!!!  

זה אולי נשמע משעשע אך מדובר בתופעה חמורה, רצינית, הרסנית ומסוכנת. מחלת הנורמליות היא אחד המצבים הנפשיים המסובכים והמורכבים ביותר שיכול אדם לסבול ממנו ובעטיו גם לגרום לאחרים לסבול לא פחות...


מכיוון שאני רציני בהצהרות שלי ובאמת מבקש לעזור לאנשים למצוא את נתיבי הבריאות, הריפוי והצמיחה שלהם, עליי להיות מדויק באבחונים שלי ובזיהוי מה באמת גורם לאנשים לסבול, להתפספס, להסתבך, להתמכר לכאב ולהיתקע עם דיכאון, חרדה, מינוס בבנק או חיי נישואין מעיקים במיוחד. 

פעמים רבות שורש הבעיה נמצא בתוך מה שאכנה כרגע "מחלת הנורמליות" שבה אני מטפל במסירות רבה אצל כל אדם שבא לבקש את עזרתי או ללמוד ממני דבר מה. מחלת הנורמליות היא תופעה אישית וחברתית בו זמנית וכל אדם שמבקש להתקדם למקום חדש או להגדיל את הסיכוי שנושאים מציקים יתפוגגו עם הזמן מוכרח לזהות בתוכו את הסימפטומים של מחלת הנורמליות שלו ולבקש את הכלים המתאימים שיעזרו לו לרפא את עצמו מהתופעה שנפוצה בהיקפים של מגיפה. 

ומהי "מחלת הנורמליות"? זה אוסף של מחשבות, רגשות, התנהגויות, בחירות גורליות, תקשורת בין אישית ותקשורת תוך אישית שמונעים מצורך אחד ויחיד -- להיות כמה שיותר "כמו כולם" או פחות או יותר "כמו כולם". 

להיות "כמו כולם" מעניק לאדם תחושה מזויפת של שייכות, של בטחון, של "משפחתיות" ושל שותפות גורל כלשהי."להיות נורמלי" דומה מאד לביטוי "להיות בסדר" שדומה לצורך העז של אנשים רבים "לא להיות חריג" או לא להיתפס כ"לא מתאים", "שונה", "מוזר" ועוד...

אמנם כגוף חברתי אנחנו רוצים שיהיו לנו קודים ומוסכמות של "איך נכון להתנהג" או "איך מקובל לחיות" אך כל הקודים האלה אמורים בסופו של דבר לשרת את היחיד, לקדם אותו, להעשיר אותו ולתת לו הזדמנויות לצמוח ולהתפתח ולא לסגור אותו, לצמצם אותו, למסגר אותו ולסרס אותו, שזה פעמים רבות, מה שקורה בסופו של דבר במשפחות, מוסדות לימוד, שכונות, ערים, מדינות ועוד. הצורך לשלוט ולהיות בשליטה גורם לכל מי שיכול "לדרוש" באופן גלוי וסמוי מאחרים להוסיף ולהיות "כמו כולם" כדי ששום שד, חרדה, אי ודאות או חלילה, רגשות לא קלים, ישתחררו ויהפכו חופשיים לעשות כרצונם...

ואז... ככל שהחלקים המיוחדים, האותנטיים, היצירתיים ואפילו הקצת "משוגעים" באינדיבידואל הופכים יותר ויותר מדוכאים מצטברת אנרגיה רגשית שלילית בפנים עד למסה קריטית בו היא תתפרץ, תמיד, כסוג של הפרעה. זה יכול להיות דיכאון, זה יכול להיות חרדות, זה יכול להיות בעיות בעסקים, בתפקוד בעבודה, בחובות כספיים, בהפרעות בזוגיות, בקושי לייצר זוגיות ומה לא. אדם שמפחד מהעצמי הייחודי, המיוחד והשונה שבו משלם בסופו של דבר מחיר כלשהו שיגרום לו לסבל ולקשיים הולכים וגדלים. שום דבר לא יעזור לאותו אדם, שום תרופה ושום טיפול, אלא אם אלה יכוונו אותו החוצה, קצת מ"מחלת הנורמליות" שפקדה אותו. 

וזו הבעיה עם מרבית הטיפולים הקיימים (תרופתיים ולא תרופתיים): המיקוד על "להחזיר את האדם למצב נורמלי". אז רוצים "לגמור עם הדיכאון" "להפסיק את החרדה" או "לצאת מהמינוס". ואחרי זה... להמשיך להיות "כמו כולם" ו.."בלי בעיות". להיות עם חיים "שקטים מהבעיות", כן? אבל זה לא עובד, גבירותיי ורבותיי. זה לא יעבוד כי כל אדם חולה במחלת הנורמליות שלו הבעיות יחזרו. תמיד. 

טרנספורמציה רגשית משמעותה פירוק האנרגיה התקועה בבעיה וניצולה מחדש לצרכי צמיחה וביטוי יצירתי אותנטי. כל אלה מטרתם להפגיש את האדם עם קולות אותנטיים שבתוכו, עם כוחות בריאים מולדים שכשאלה יבואו לביטוי מספיק בצורה קצת "לא נורמלית" יוכל האדם סוף סוף ליהנות מכמות הולכת וגדלה של רגעי שמחה, סיפוק ואופטימיות. 

זכרו את ה"מחלה האמתית" וחפשו את ה"דרך האמתית" שתוציא אתכם ממנה. כמעט כל מי שנמצא סביבכם ינסה לדחוף אתכם להישאר במרחבי "מחלת הנורמליות" שלכם וזאת עקב "מחלת הנורמליות" שלהם. חייכו אליהם וחפשו את השביל המוזר שלכם. אחרת...לא רק שתוסיפו לסבול, אלא גם תישארו שליחים וסוכני מכירות של אותה תופעה, כלפי אנשים אחרים...