מחשבות

היא היתה יפה כמו מלאכית, גופה צחור ודק עטוף בתחרה שחורה, ידיה עדינות, צווארה ארוך ורגליה ארוכות. 

טהורה... קדושה... תמה... עולה! 

היא עמדה... אישה ללא פנים... קצה חבל נכרך סביב פרק ידה והקצה השני סביב הקרסול ומשם חזרה ליד ואז במשיכת חבל הוצמדה היד לקרסול והגוף התמיר התקפל לשניים. 

היא שכבה... קרבן חסר פנים... עקודה, ראשה משוך לאחור וצווארה פשוט... מוכן! 

שני כהנים לצידה, האחד מטהר ומגיר את נוזליה, והשני תר את אבריה ומשרטט על המפרקים דרכם יבותרו איבריה - אצבעותיו לופתות את צווארה חשות בדופק החלש ותרות אחר קנה הנשימה. איבריה המבותרים... רגליה, ידיה, ראשה, ליבה... כולם יישרפו על גבי המזבח. 

ברגעי השחיטה גופה העדין התעוות וגנח בינות לחבלים, ולאחריהם... דממה! הנשמה השאירה את הגוף רפוי ודומם.

קרבן!

נ. ב. מסתבר שאני קושר יותר טוב מכפי שחשבתי 😅

להיות בטוח מפני עצמך.

להיות שייך כשאתה שלה.

לחיות בתוך חוסר הקיום.

להיות חופשי בזכות הגבולות.

זר לא יבין את הכמיהה

לשקט שבתוך הכאב.

רעב שלא מרפה... 

לכאב

לחוסר אונים

לשייכות

לביטחון

הכמיהה בוערת בתוכי.

אל תבקשי שאתרחק או שאשמר כי זה גדול ממני.

איני רוצה לפגוע ואיני רוצה להיפגע,

אני רק רוצה להיות שייך.

אני חלש,

אז בבקשה,

אם תחליטי לקחת

אהיה שלך

רק בבקשה...

אם את לוקחת,

תחזיקי חזק!!

יש בי כמיהה לכאב...

כמו רעב שלא נותן מנוח

לכאוב

להרגיש

להיעלם

לבכות

אני כל כך רוצה לבכות...

ושוב אני ברכבת הרים... רגע אחד אני נוסק בתחושות שמימיות וברגע השני אני נוחת לקרקע המציאות והתסכול.

זה התחיל מהר וזה היה טוב... טוב מדי!!

ואז זה נגמר. 

זה היה מדהים אבל ככל שעבר הזמן גילינו את הפערים שעל חלקם היה קשה לגשר. 

זה נגמר כבר מזמן, נפרדנו בהבנה ובנשיקה אבל זה עדיין היה קשה. לא הייתי מסוגל לכתוב את זה.

זה השאיר אותי מתנדנד והדרך היחידה לשרוד היתה להתנתק מעצמי ולהשאיר ליום-יום לסחוף אותי בדאגותיו.

כשאתה מגיע לפסגה אתה פתאום מבין כמה מעט ראית למטה ותחושת ה'אין' רק גדלה.

לעולם אזכור את מה שהיה בינינו... זה חלק ממי שאני היום.

אף פעם לא אהבתי סופשים וחגים. 

כשהייתי ילד אלו היו זמנים של לחץ ועצבים, צעקות והשפלות והרבה הרבה פחד ותסכול.

אני משתדל לתת לילדים שלי חוויה אחרת ומשתדל שלא ירגישו את תחושת החידלון שפושה בגופי ביום שישי בבוקר ומתעצמת בכניסת השבת. 

עכשיו נוסף לזה גם הגעגוע... הרצון לחיבוק... הידיעה שהמרחק הוא לא רק פיזי...

והרצף הזה של שבת חג ושבת, זה מתיש ומעמיק את תחושת החוסר. 

אני תוהה מה את עושה עכשיו, אני אפילו לא יכול לדבר איתך.

געגועים לאמא

רציתי לכתוב על סייח שהיה חלש ולא ידע ללכת... ועל אמא שאת בנה בחום אימצה. 

רציתי לכתוב על סוסה שאת הכל נתנה... ועל ילד שבזכותה עמד ונבנה. 

רציתי לכתוב על סייח שלמד ללכת... ועל אמא שנשארה מאחור עומדת שותקת. 

רציתי לכתוב על סייח ששכח... ועל אמא אוהבת. 

רציתי לכתוב על סוסה שמעינה היפה זלגה דמעה... ועל סייח בעל עין שחורה.  

רציתי לכתוב אבל המילים לא יצאו... רק התמונה נשארה. 

ידעתם שדמעות הן רגשות?

ידעתם ששחור זה צבעוני שלא מביט לאחור?  

ידעתם שאין כמו אהבה של אמא? 

תמיד פחדתי ממנו... 

אני רוצה לכאוב...

הלב שלי פוחד מלהרגיש, כי כשלא מרגישים אז גם לא כואב.

זאת הסיבה שהלב שלי נעול באלף מנעולים.

ואז הגעת והתחלת לפרוץ את המנעולים, והלב שלי, שפתאום התחיל לפרפר, חזר לעסוק במנעולים. 

אבל את לא מוותרת וממשיכה לפרוץ את המנעולים... רוצה שליבי יהיה שלך. 

והלב שלי מפרפר, רוצה אך מפחד. 

כי כשלא מרגישים אז לא כואב. 

ואני רוצה להרגיש. 

אני רוצה לכאוב. 

לכאוב בשבילך. 

אני רוצה לבכות במקומך. 

אני לא רוצה שיהיה לך כואב. 

אני רוצה לכאוב את הכאב של אמא.