מחשבות

הקול שלה הסגיר את החיוך שלה... זה הפחיד אותי.

מאז שגיליתי את הזין שלי בגיל ההתבגרות הוא הפך לדבר החשוב בחיי.

איבר המין שלי מגדיר במידה רבה את מי שאני, ולכן חדירה לתוכו זה משהו שהיה קשה לי לשאת.

אני אוהב אנאלי, אני אוהב שמזיינים אותי בתשוקה, אני אוהב להיות חור... אבל חדירה לזין זה משהו אחר.

זאת חדירה למקום הכי אינטימי ושמור...

זאת חדירה אל הגבריות שלי... זאת חדירה עמוק אל תוכי.

אבל זו בדיוק הסיבה שכל כך רציתי את זה - רציתי להיחדר!

רציתי שהזין שלי ייעלם, רציתי להפוך לנקב, רציתי שמישהי תפער את הגבריות שלי ותחדור לתוכה.

כשהגעתי אליה, הבית היה חשוך מלבד נרות שהונחו בפינות והטילו צללים על הקירות.

למרות שהדופק שלי הרקיע שחקים, הנוכחות והשקט שלה עזרו לי להירגע .

היא הורתה לי להתפשט ולעמוד על ברכיי ולאחר שקשרה את ידיי מאחורי הגב היא הוציאה חבל נוסף, כרכה אותו סביב בסיס איבר המין ומשכה את החבל לאחור דרך המפשעה כך שאיבר המין הנוקשה עמד זקור ומתוח מעט כלפי מטה. האמת שזה כאב כי הזין היה נוקשה ובאופן טבעי הוא נוטה כלפי מעלה, לבטן, אבל האנדרנלין געש בי ותחושת הלחץ והכאב רק הגבירו את ההתרגשות.

אחרי שהיא דחפה אותי לאחור וסידרה את הכרית מאחורי ראשי, היא הוציאה מוט מתכת באורך של כ30 ס"מ והחלה למרוח עליו חומר סיכה.

בשלב הזה הלב שלי חזר לדפוק בפראות ואני זוכר את התחושה של העיניים המתרחבות שלי שנעוצות בברזל. היתה בי אימה!! הברזל היה עבה, יותר עבה מעיפרון, אולי בעובי של עט פיילוט... הייתי מבועת מהמחשבה שזה הולך להיכנס לחור הקטן של הזין שלי.

אני זוכר כל רגע...

לקח לה אולי שתי דקות להכין הכל, אבל התחושה היתה כאילו עברה שעה.

אני זוכר את הזיעה הקרה שחשתי כשהיא החליפה כפפות והחלה ללטף ולפתוח באצבעותיה את הנקב שלי. 

רציתי לעצום את העיניים אבל לא הייתי מסוגל... דמעות החלו לזלוג מעיניי. היה ברור לי שהיא ראתה את הפחד, הגוף שלי היה מכווץ ודרוך כולו, אבל היא היתה ממוקדת בזין ולא הראתה סימן שהיא שמה לב לפחד שלי.

הזין היה מתוח וקשה, דבר שהגביר את הפחד מהכאב ומהחדירה לתוכו.

לאט לאט היא הרחיבה את הנקב והחלה להחדיר את הברזל. כשהיא עשתה את זה הייתי מכווץ באימה והתנשפתי. זה כאב... אבל האנדרנלין געש ובקושי הרגשתי את הכאב.

היא המשיכה להחדיר את הברזל... בהתחלה בתנועות קצרות, נכנסת ויוצאת, ואז היא הניחה למוט ואפשרה לו לגלוש עמוק אל תוכי. אני לא זוכר איך הוא נעצר, אני רק זוכר שפחדתי שהוא ימשיך וייבלע בתוכי.

מתישהו היא החלה להניע את המוט מעלה-מטה... היא זיינה את הזין שלי.

ניסיתי להרפות, פחדתי מהתחושה של הזין הפעור ומכווץ סביב המוט העולה ויורד, אך ככל שניסיתי הזין שלי רק התעבה והתקשה.

פחדתי לגמור! הייתי מבועת מהמחשבה שאתכווץ על מקל המתכת... פחדתי מהכאב... וזה מה שכמובן קרה... 

גמרתי בהתכווצויות בלתי נשלטות ובבכי חסר אונים... התחושה היתה שהזין רוצה להתכווץ אבל לא מצליח.

הגוף התכווץ ורעד כולו אבל הזין היה פתוח... הגוף שלי היה באקסטזה... התחושה היתה כאילו יש כוחות אדירים שמנסים לכווץ את הזין, לא רציתי לכווץ אבל גם לא הייתי מסוגל להימנע מכך, אבל הזין כאילו לא שייך אלי, כאילו הוא מנותק מהגוף - הגוף התכווץ ורטט בגלים של אורגזמה מסביב לזין.

אחרי כמה רגעים חסרי אונים מלאים בבכי, היא משכה את המקל והזין התכווץ בגלים אדירים של אורגזמה ובשפריצים של זרע. הגלים לא חדלו במשך דקות ארוכות והגוף שלי רעד כולו.

היא לא אמרה מילה, היא רק ישבה שם והתבוננה על פניי. היא ידעה שאני לא מסוגל להכיל שום דבר. הייתי מרוקן כולי.

זמן קצר לאחר מכן היא סימנה לי להתלבש.

לא דיברנו על זה יותר לעולם.

*התמונה להמחשה אך הסיפור אמיתי

שוב הצורך הזה... 

כמו רעב שלא נותן מנוח. 

לכאוב, להרגיש, להיעלם, לבכות...

כן, אני כל כך רוצה לבכות.

בכי חסר אונים

בכי כזה שהכל מתערבב וכבר לא אכפת מכלום.

לבכות מכאב שממלא את הווייתי ושאינו מאפשר לסגת. 

לבכות את הדמעות שעצרתי אל מול ערימות הגופות.

לבכות בלי לזכור... בלי להיות... 

להיות הכאב...

להיות שלה! 

אני מבין אנשים. 

אני מבין מה הם מרגישים, אני מבין מה הם צריכים, אני מבין את ההתנהגות שלהם ואני מבין מה מפעיל אותם.

זה סוג של יכולת מולדת, אבל זה גם ממקום פגוע. אני טיפוס מרצה. מאוד מרצה.

גדלתי עם אבא נרקיסיסט ואלים שהשתמש בנו כאובייקטים שלו ומבחינתו זכות הקיום שלנו היתה היכולת שלנו למלא ולשמש אותו.

מן הסתם יש עוד חלקים נוספים שאני עדיין לא מודע אליהם ומן הסתם זה גם קשור לפגיעה מינית שעברתי...בכל מקרה, בשורה התחתונה, אני טיפוס מרצה. אני חש בעל משמעות. רק כשאני משרת צורך כלשהו. 

יתרה מכך... אני מסוגל רק לתת וקשה לי לשאת כשמישהו אחר נותן לי.

זה דפוק! אני לא מסוגל לקבל רוך למרות שזה מה שאני הכי רוצה ואני לא מסוגל לקבל עונג כשהצד השני מעוניין לתת לי אותו. 

גם כשאני שולט... אני לא מסוגל לקחת. השליטה שלי גם היא ממקום מרצה. אני מכריח את הנשלטת לקבל. אני יודע מה מפעיל אותה, אני יודע היכן העכבות שלה ומהן הנקודות שמרפאות אותה, ואני פשוט נותן את זה. אני נהנה מהנתינה, זה עושה לי טוב אבל זה לפעמים מעייף. 

כשאני שולט אני מתקשה לגמור... אני לא מסוגל לשחרר... אני לא מסוגל לקחת עונג עבור עצמי. 

אני נשלט. להיות חפץ זה הקיום האולטימטיבי. חפץ קיים כדי לספק צורך, זו תכליתו, וכשאני חפץ אני מרגיש הכי חי שאפשר. 

כשלוקחים ממני את השליטה וכשאני חסר אונים אני מסוגל לכמה רגעים לשחרר. כך זה לפחות בפנטזיה. 

היכולת שלי להבין אנשים, זה מה שאני מביא לקשרים שלי. אני רגיש, מכיל, נותן, מחבק ואני גם נהנה מזה. 

אבל זה כל הזמן חוזר למקום המרצה שלי, אני יודע שזה דפוק מה שאני אומר, אני יודע שנתינה זה יתרון ולא חיסרון אבל כך אני חווה את זה. אמרתי לא מזמן למישהי שמניאקים נהנים יותר - זה נכון! מניאקים מסוגלים לקחת בלי להרגיש עם זה רע. 

היתה מישהי שרצתה אותי לא רק בגלל מי שאני אלא גם בגלל הגוף שלי. ברמה הכי שטחית... היא אהבה את הזין שלי בגלל שהוא עבה. 

כשהיא התנפלה על הזין שלי ודחפה אותו אל תוכה... אין לי מילים לתאר את התחושה... זה מרפא!! כשהיא היתה במחזור והיתה זקוקה לזין שלי שיתבוסס בדמה... זה מחרמן!! 

כשהיא קרעה ממני את המכנסיים, שלפה ברעבתנות את הזין שלי וטפסה עליו... זה פתר לי תסביכי גוף כמו ששום טיפול פסיכולוגי לא יצליח לעולם. 

צעד אחרי צעד... אני לומד להתמסר. 

הבנתי שאסור לי למהר. 

זמן לחקור וללמוד... 

זמן לכאב

כל הגברים אוהבים ציצי... זאת התניה שנוצרה כשבקעו מרחם אמם והשד הטוב סיפק את כל צרכיהם.

כשהם מתבגרים הם מגלים את מנעמי הכוס שהופך למרכז מאוויהם, והציצים עוברים לפריפריה...

לצורך העניין, אם מדינת ישראל היא הגוף אז השדיים הם הגליל העליון... נעים לראות ולבקר אבל בסוף חוזרים לתל אביב.

אצלי זה אחרת.

אני אוהב ציצי. מאוד!

אני גר בפריפריה.

לא משנה לי גודל וצורה - אני אוהב ציצי יותר מכל דבר אחר.

כשהפטמה בפי העולם חדל להתקיים.

בעיניים עצומות אני תר בלשוני את העטרה והפטמה וכשהרעב גובר אני מניח לשד הרך למלא את פי בעונג.

אני מריח את אגלי הזיעה היפים שבין השדיים, נושך בעדינות, מוצץ... עם השפתיים ועם הלשון... וכשאני מתעייף אני פשוט עוצר ומתענג על תחושת הרוך הנתון בפי בוואקום.

כשהשד בפי העולם מת... ועד שלא מפרידים בנינו לא אעזוב אותו. אני כמו תינוק שצריך להעביר אותו לציצי השני כשהחלב נגמר. אם לא מפרידים בינינו, אני גם הולך לישון עם הציצי.

ככה אני אוהב ציצי!!

הדרך שלי לשרוד את החיים האלה היתה לוודא שאני תמיד בקונטרול על עצמי ועל הסביבה.

תמיד חושב ותמיד מחושב.

קשה לי להתמסר.  

אבל יש רגעים שאני עייף.

אני יודע שזה אנוכי... אבל בא לי להיות אנוכי ליום אחד. 

בא לי להיקשר ולשקוע בחוסר אונים. 

בא לי לרחף ולבכות מכאב.

בא לי שישתמשו בי. 

בא לי להתענג. 

בא לי להפסיק לחשוב. 

בא לי להפסיק לרצות. 

בא לי להיות קטן. 

בא לי להיות עיפרון. 

היא היתה יפה כמו מלאכית, גופה צחור ודק עטוף בתחרה שחורה, ידיה עדינות, צווארה ארוך ורגליה ארוכות. 

טהורה... קדושה... תמה... עולה! 

היא עמדה... אישה ללא פנים... קצה חבל נכרך סביב פרק ידה והקצה השני סביב הקרסול ומשם חזרה ליד ואז במשיכת חבל הוצמדה היד לקרסול והגוף התמיר התקפל לשניים. 

היא שכבה... קרבן חסר פנים... עקודה, ראשה משוך לאחור וצווארה פשוט... מוכן! 

שני כהנים לצידה, האחד מטהר ומגיר את נוזליה, והשני תר את אבריה ומשרטט על המפרקים דרכם יבותרו איבריה - אצבעותיו לופתות את צווארה חשות בדופק החלש ותרות אחר קנה הנשימה. איבריה המבותרים... רגליה, ידיה, ראשה, ליבה... כולם יישרפו על גבי המזבח. 

ברגעי השחיטה גופה העדין התעוות וגנח בינות לחבלים, ולאחריהם... דממה! הנשמה השאירה את הגוף רפוי ודומם.

קרבן!

נ. ב. מסתבר שאני קושר יותר טוב מכפי שחשבתי 😅

להיות בטוח מפני עצמך.

להיות שייך כשאתה שלה.

לחיות בתוך חוסר הקיום.

להיות חופשי בזכות הגבולות.

זר לא יבין את הכמיהה

לשקט שבתוך הכאב.

רעב שלא מרפה... 

לכאב

לחוסר אונים

לשייכות

לביטחון

הכמיהה בוערת בתוכי.

אל תבקשי שאתרחק או שאשמר כי זה גדול ממני.

איני רוצה לפגוע ואיני רוצה להיפגע,

אני רק רוצה להיות שייך.

אני חלש,

אז בבקשה,

אם תחליטי לקחת

אהיה שלך

רק בבקשה...

אם את לוקחת,

תחזיקי חזק!!

יש בי כמיהה לכאב...

כמו רעב שלא נותן מנוח

לכאוב

להרגיש

להיעלם

לבכות

אני כל כך רוצה לבכות...