לפני 13 שנים. 13 ביוני 2011 בשעה 21:56
מיום ליום הוא קמל מול עיני,
מרגע לרגע הוא הולך ודועך.
מה היה אתמול - קשה יותר היום,
מה היום - יהיה קשה יותר מחר.
וכשמבזיק איזה שבב של תקוה,
לא חולף זמן רב עד שמתנפצת.
ואתה מביט בו חסר אונים,
רוצה בכל מאודך ולא יכול לסייע.
זה עלול להגמר באיווחת שניה אחת,
וזה עצוב וזה כואב...