לפני 19 שנים. 21 בספטמבר 2005 בשעה 21:19
ואני רוצה שתהיו גאים בי. כולכם.
אבל אני מרגיש כה חסר אונים, כל כך לא מוכשר, כל כך לא בטוח בעצמי, אל האלוהים אני רועד....
דמעות נופלות לי מהעינים מהפחד שאני אכזב אתכם ובכך אאכזב את עצמי...
{אני יודע אני לא צריך להרגיש ככה, בעצם אני לא יודע, ככה אני מרגיש ככה אני יודע וזה כנראה הופך אותי לדפוק עוד יותר}.
אני רוצה להפסיק לנשום, לא, לא כדי למות אלא כדי להפסיק את הכל לרגע, את כל הציפיות, כל המענות, כל הדרישות, כל הצעקות, כל הכאב.... אני רוצה להפסיק לנשום ולא יכול...
אני רוצה לקחת את כל המבחנים המבחילים הללו, שלא יעזרו לי בגרוש בחיים ולזרוק אותם לאלף עזאזל.
אני רוצה לקחת את כל האנשים סביבי ולשטח אותם על הרצפה עם בעיטה, אחת יפה, שאני ארגיש מיוחד, עאלק.
אני רוצה להפסיק, למתוח ידיים בצורת צלב ולעלות מעלה, מעל הכל, מעל האנשים, מעל העננים, מעל האטמוספרה ולשכוח הכל, להיות לא להיות, וכל זאת ללא דאגות.
עכשיו אני דואג מה אנשים יגידו על הפוסט הזה, איך הם יחשבו עלי, ומה הסיכויים שלי למצוא מישהו אם הוא יסתכל על הפוסט הזה- למה אני תלוי כל כך במה שאתם חושבים?!
למה זה משנה לי כל כך?!
למה אני לא יכול להיות עצמי, kael, בלי הפחד שאהיה לבד?!
למה לבד מפחיד אותי כל כך?!
למה אני לא מסוגל להתעלות מעל עצמי?! לדעת יותר?!
למההההההה?! אני שואל ואין עונה...
דמעות יורדות, כואב צרוב על טיפות שקופות אשר נוזלות לי על הלחיים.
על כל טיפה כתוב אותו השם kael, kael, kael, kael...
אני רוצה שמישהו יתפוס את הלב שלי וימחץ עד לכדי חוסר קיום כדי שלא אצטרך להתמודד עם הכאב הזה, הכאב שנמצא פה בפנים,
ואף אחד לא יודע עליו,
אף אחד לא רואה לא רואה אותו,
לא שומע עליו,
לא חש בו,
לא טועם אותו
כפי שאני צריך לעשות כמדי יום ביומו.
אני אכתוב יפה כי זה מה שצריך בפוסט.... נכון?
לכתוב בשפה גבוהה ומסודרת, מפטים משפטים כיאה למשורר שכמוני...
יודעים מה? קפצו לי !
כולכם!
לא אכפת לי שלא יהיו לי תגובות, לא אכפת לי שהכל יהיה כתוב כמו חרא על הכביש שמשאית של 'עיצוב במה' דרסה,
פעמיים.
לי כואב גאד דאמ איט!
לי כואב ובא לי למות!!!!
ואני מתגעגע אלייך כלבה אמריקאית שמנמנה שלי!
אני מתגעגע אלייך ובעוד דקה הולך להיות יום השיוויון, היום שלנו, שלי ושלך אבל אין אנחנו יותר, רק את ובעלך, לעתיד. שאותו אראה רק בעוד מי יודע כמה שנים, אם אראה אותו בכלל!
כלבה!
כואב לי!
וזה גם בגללך!
כלבה! כלבה! כלבה!
ואני יודע שאת רואה אותי, וה כואב אפילו יותר,
ואת! מה את מנסה לעודד אותי?! הא?! מה את כבר יכולה לעשות?! לעזור לי?! להיות שם כל הזמן בשבילי?! סתכלי לאן אני מגיע ראבק! סתכלי! כל האנרגיה שאני משקיע בלהיות שלם בעיניי אחרים מתבזבזת!
אני קורס מה את לא רואה???? ומה אני צריך לעשות עכשיו? ללכת ללמוד לתולדות האומנות?! לעבור תמונה אחר תמונה ולזכור את כל השמות כמו ילד קטן וטוב? זין!
לא ילד קטן! לא ילד טוב! ילד גדול! ומגושם! ואפס! ואידיוט! ונמושה! כי זה מה שאני! ותנסי למכור לי אחרת!!!!! מה תגידי מה? את מלטפת את הגב ונראת בהיסטריה, את לא מכירה אותי ככה,את מרגיעה, ואלוהים מסתכלת מלמעלה ומבינה, כן, סליחה לא התכוונתי לפגוע, לא בך ולא בה. לא ביצירות שלך.....
אני רוצה להקיא את כל המרק שאכלתי, להקיא את המקדולנד, הרגו, הבראוניז וסנדביץ' הבריאות שדחסתי לתוך הגוף המגודל שלי היום....
על מי אני מנסה לעבוד?
שאני אגיד לכם שאני אוהב את הגוף שלי? לא! שאני אגיד לכם שאני אוהב את האישיות שלי? אולי, חלק ממנה, את רובה לא!
שוב תגובות.... מה אכפת לך מה אנשים יגידו?! קייל תתעורר לחיים, לרובם לא באמת אכפת, נכון לחלק כן אכפת {ועל כך אתה מוקיר אותם בליבך כל יום, פעמיים 😄 }
אז אמרו לך שאתה חמוד, ואמרו לך ש"אתה נראה טוב!" ואמרו לך שאתה רגיש ומקסים וממי ובעעעעע, מה הם מכירים? את הכתיבה המזוייפת שלך? את המחשבות המזוייפות? את הרגש המזוייף? את מה שכולם "מכירים"?{אם אפשר להגדיר את זה ככה...}
ואתה עוד רוצה דום.... הא! זה כל מה שיש לי להגיד על עצמי.... הא! דום! בטח דום! וגם אחד מדהים, יפה, שרמנטי ורגיש.... "מחפש דום רגיש" הא! אתה יצור גרוטסקי מהלך על שניים, או יותר נכון גורר על שניים וסתכל כמה שנאה עצמית יש לך! וכמה כעס! ועלבון! וכאב! ואכזבה!
לך, לך תאכל משהו, כי אתה נראה רזה....
בא לי להקיע מעצמי, בא לי להפסיק לנשום.
בא לי להירגע, בא לי לחיות.
