האם הגוף שלי מסוגל להתמודד עם זה? בלי שום צל של ספק כן. ובהחלט מחר אחרוף את נשמתי למוות. אבל אני עושה את זה בכדי להוכיח את הדבר לעצמי יותר מכל דבר אחר. ועדיין המחשבה העיקשת עולה בראשי- האם אני עושה זאת בכדי לפגוע בעצמי? האם אני עושה את זה בשביל תשומת הלב? בשביל העונג שבהתייחסות? בסימפטיה? בתאווה? מדוע?
זה רלוונטי למען האמת כי שום דבר לא משתנה כרגע.
פגעתי באחד האנשים החשובים בחיי- אני אפילו לא מסוגל להביט לו בעיניים. הוא מתעלם ממני לחלוטין ואני מקווה שימצא בליבו לסלוח לי על מעשה טיפשי ופוגע. אבל כשהוא נפגע הוא נפגע וכאשר הוא כועס הוא כועס והוא מוחק אנשים מרפרטואר. הוא מחק אותי לגמרי. זה כואב- כל כך כואב כי הוא מלאך והאדם הסבלני ביותר שאני מכיר על פני האדמה ואני מכיר לא מעט אנשים סבלניים מאוד.
מתי אני אסתדר מחדש? מתי אני אגשים את המהות שמחכה להתפרץ? ואולי השאלה הנכונה לשאול היא לא מתי אלא איך ואולי אף טובה ממנה- למה? או יותר נכון למצוא בעצמי כוח בשביל שהתשובה ל"למה" תהיה "כי אתה מי שאתה ואתה שווה הכל." חבל שאני לא מרגיש ככה.
הADHD חוגג ולא ישנתי כבר 33 שעות.
אבל מה שהכי עצוב אני כבר לא מסוגל לבכות.
אלוהים, תני לי רק לבכות שוב. בבקשה! תני לי לראות ולהרגיש את הכוח שבתוכי בכדי שאוכל לבכות שוב.
לפני 17 שנים. 26 באוקטובר 2007 בשעה 16:35
