לפני 16 שנים. 21 בינואר 2008 בשעה 22:56
אני רואה אותך כותב לי. אני עונה ואנחנו מדברים, נכנסים לתוך שיחה בה אני חוזר אליך ואתה חוזר אליי.
אנחנו ממשיכים לדבר ויש בזה חלקים שאני לא אוהב וכן מפחד מהם {אני יודע שאני הרבה יותר מהם ולהם אין חשיבות, אבל עדיין, הפחד שהם יהיו יותר טובים} ואז יש אותך ואני נדהם למולך. אני לא במצב של הערצה עיוורת, ממש לא, אלא פשוט נדהם. ללא ביטול עצמי, שזה נפלא.
וזה מיוחד בשבילי, מאוד. במיוחד בשל העובדה שזה לא קרה הרבה. למעט מישהי אחת שאת שמה אין להזכיר. ועוד בגלל שאתה פה כאן ועכשיו אומר בעצמך כמה טוב לך איתי וכמה מיוחד אתה רואה בקשר ובי. מחמם את הלב, מאוד.
אה ,בקשר למחטים, נראה לי שנתחיל מ 400 ונעלה הלאה. מה? זה באמצע!
השוט בדרך, *מתקשר לצביקה*.
