אני מסתכל לך בעיניים ופתאום הן מכוסות תחת משקף. עוד יומיים יום ההולדת שלך וכל מה שאני מסוגל לחשוב זה רק איך אתה הולך ממני, הולך ולא חוזר. אף פעם.
כבר היה לנו את הדיון הזה בעבר, או יותר נכון; לי היה את הדיון הזה בעבר, ואין שום רצון לפשפש בתוך השממה הזו. זה מרגיש קצת כמו war zone בלתי פוסק. אני, אתה, אני, אתה, אתה, אתה, אתה.
ההשפלה הזו לא תורמת לי כלום. גם לא הכאב שאתה נוהג לזרוע ולטפח בי. כבר לא אכפת לי מה אחרים יגידו, זה לא רלוונטי. לעומת זאת, לך אכפת ואני רחוק מן הפיגורה שהיית רוצה לבן; נפשית ופיזית.
תסתכל בהן! תסתכל בעיניים הללו, חומות הגדולות עם הניצוץ שלא פוסק. תסתכל טוב- אתה רואה אותן? הן אני! ואני לא אפסיק לחלום. לא בגללך, לא בדרך שאתה קבעת כנכונה אלא בדרך שלי. שנכונה לי ואם היא נתקלת בשלך, צר לי אך אלו חיי והגיע הזמן שאחיה אותם. מלאים, מרגשים, מספקים. רחוק ממך.
אל תסתכל אלי יותר, איבדת את הזכות הזו.
כל מה שרציתי להגיד הוא שלום.
לפני 16 שנים. 27 בינואר 2008 בשעה 13:35