אתמול היה הליל הרומנטי בחיי. אני נשבע לכם. מדהים, מרגש, מרתק, כואב, מענג, נפלא. בדיוק כמוהו.
הוא מסיים מוקדם אירוע משפחתי {מי עושה בר מצווה שלושה ימים ברצף?!} ואוסף אותי מרוטשילד מאשים אותי בצחוק שהוא הגיע למינרווה במקום למקום לרוטשילד :).
מדברים, עוד ועוד. ומגיעים למעלית. הדלת נסגרת ואני תופס אותו ומנשק. אלוהים. כמעט גמרתי. חיכיתי כל כך הרבה לנשיקה הזו.
"חיכית לה המון זמן" הוא מלטף את ראשי מיד לאחר הנשיקה הארוכה כשאני מניח את מצחי על חזהו ומחבק חזק. לא מסוגל להוציא מילה, פשוט מניד את הראש כשדמעות של התרגשות עומדות לי בעיניים.
אחר כך, שכבר נכנסנו לבית הוא אומר לי שהוא התגעגע אלי שוב ושוב. אמר שוב את כל המילים הנכונות בהמשך כל הערב. שבו כמובן כיסינו הרבה מגופי בכאב ענוג כזה או אחר {הפרטים שמורים במערכת והתוצאות על כל הגוף} מכניס אותי לסאב ספייס מתמשך. בכיתי פעמיים במהלך הליל הזה מאושר.
"אתה חושב שיש פיצה פתוחה עכשיו?" אני שואל אותו.
"אתה רעב?" הוא שואל מופתע בהתחשב בעובדה שעוד לא ראה אותי אוכל יותר מביס.
"גם זה קורה לפעמים" אני מחייך אליו ובודק פיצריות, כשכולן סגורות {הפרוצות} הוא מחליט לפתוח לי פיסט קטן {לא כזה חרמניות קטנות!} ומוציא שלוש סלטים נקניקים וגבינת גאודה מדהימה.
"לא, לא, לא" אני אומר לו והוא מחליף את הסלטים. אני פורס לעצמי לחם שיפון ומכין כריכים קטנים עמוסים בכל טוב. אחר כך הוא רב איתי של מי המלפפון חמוץ יותר טוב, אני מתווכח ובסוף אנחנו משתווים.
אנחנו נשכבים על הספה בסלון מעשנים ומדברים הוא על הגב ואני בין הרגליים שלו עם הגב על הבטן ואז מתחלף ועל הבטן חובק אותי ומנשק לו את הפופיק. ואז את הגרון והשפתיים והוא פרץ לי גבול. גבול של כך רציתי לפרוץ.
באמצע פיספסתי ועשיתי משהו לא כראוי. אני מגיש את היד שלי. והוא מצליף בה עשר פעמים. אחר כך הוא מתקרב אלי ואני אומר לו שהוא יודע שזה לא מספיק. שצריך שלושים. הוא מסתכל לי לעיניים ואומר לי; "נכון, אבל מי אמר שאני לא רחום וטוב לב?" הוא אומר לי מזכיר לי את השיחה שניהלנו שעות מספר לפני ברכב.
"זה לא אני, זה אתה. אתה מוכן לזה כבר המון זמן" הוא מודיע לי מלטף את הגב שלי בעדינות מלאכית.
"מוכן למה?" אני שואל לא מבין.
"לכל מקום שאקח אותך" ואז אני נצמד אליו אפילו יותר ומחבק אותו בטוח שאני מוחץ אותו ומעיק עליו ואני שואל כדי לבדוק.
"נראה לך שאני סובל?" הוא מחייך ומגיש לי שכטה נוספת.
"לא" אני מחייך וצוחק אל אלוהים, הוא מסתכל אלי במבט לא מבין.
"פשוט, הגיע הזמן שאני אקבל את מה שמגיע לי" אני מסתכל לעיניים היפות שלו, שמורידות ומעלות אותי באותו מבט.
"שזה?".
"מישהו כמוך, יותר טוב, אתה" אני עונה ומניח את הראשי על החזה שלו ועוטף אותי עם רגליו.
וכך אנחנו ממשיכים לדבר עד שאנחנו נרדמים. עטופים אחד בשני.
בשש וחצי בבוקר אני מעיר אותו וסוחב אותו למיטה. אני רגיל ששנינו נכנסים ופשוט הולכים לישון אבל אתמול הוא אסף אותי אל תוכו וכך נרדמנו מיד. שלמות.
בבוקר, אני מסתובב ומחפש לי מגפיים בדיזינגוף מתאכזב שוב ושוב. עד שמצאתי חנות מדהימה כשהמוכרים מתאהבים בי {נו טוב, זה לא ממש חדש} ואני משיג זוג במגפיים בחמישים אחוז הנחה שעלו לי אחריה כ725 ₪. מגפי עור שחורים וגבוהים עד מתחת לברכיים, מדהימים! אני עכשיו יושב בבית הקפה הקבוע בתל אביב ופשוט נדהם מכל הטוב שמגיע אלי לאחרונה. כל כך מאושר. אגב, המנהלת בקפה אמרה לי שהיא תשמח אם אדבר איתה בקשר למשרה בתור טבח. אחחחחח, מי אמר נהדר ולא קיבל?
עוד מעט אלך לים ואשתלב עם האלוהות המוחלטת...
לפני 16 שנים. 7 בפברואר 2008 בשעה 11:14
