wicked fairy

לאחרונה הייתי עסוק בלהזדיין עם כל העולם ואישתו.
עסוק, עסוק זו מילה מצחיקה, ברחתי מן המציאות ולכן "התעסקתי" בלהזדיין עם כל העולם.

עכשיו פשוט בא לי לבכות.

אני מסתכל לקדימה ולא רואה שום דבר מתקרב, לא רואה עתיד {למרות שהכל מתוכנן.
לא רואה שמחה {למרות שבתכלס, אני אמור להיות ממש שמח עכשיו}.
אבל בעיקר, לא רואה את עצמי, אני מסתכל על הידיים שלי ולא רואה את החיים שלי ממשיכים.

לא, אני לא דיכאוני עכשיו, אני פשוט מרגיש עצוב ושתפל לי בלב. וזה לא קל לי. כי שנים עברתי את זה, תחושה של עצוב בלב כל הזמן ותפל כל היום, וזה כואב יור ממה שאנשים חושבים.


או, עכשיו אני מתחיל לבכות שוב, כוס אמק אני שונא לבכות לפעמים, זה מראה לאנשים כמה אני חלש, לא, לא חלש, רגיש, אני לא בן אדם חלש ואני גם לעולם לא אהיה אבל, אני רגיש, רגיש מאוד,, אולי אפילו רגיש מדי.


גברים, גברים זה עפ מצחיק. אני חושק בו כל כך , חושק במישהו כל כך אבל הוא נעלם לי, הגבר שלי {בה' הידיעה} הוא כמ השלום, אני הולך, מחפש, תר ועובד בשבייל לשיג אותו אבל כל פעם שאני מתקרב בצעד הוא מתרחק באחד וקצת, נעלם עוד יותר מן האופק.

תגיד לי מר בחור, מתי אתה מתכוון לעמוד ולחכות לי? אתה יודע? סתם כזה, שב מתחת לאיזה עץ, נוח בין שיח דשא אחד למשנהו ותחכה לי, ותאמין לי אני אגיע, באמת שאגיע, אומנם אולי אני אתנשף קצת {אתה יודע, הסיגריות} אולי קצת מזיע {אתה חושב שזה סקסי, לא?} קצת מכופף עם ידיים על הברכיים {להזכירך, אני הפסיבי יותר...} אבל אני אגיע וזה לא משהו שקל לעשות אז אם לא אכפת לך מר בחור, אולי, אולי פשוט אמממ תחכה?






אה בנוגע לפרק הקודם.
שתיקה שווה זהב לבן, אבל גם הטבעת שהוא יביא לי אז... :)