wicked fairy

אני ופובי במשחק ביליארד מותח.

היא קורעת לי את הצורה, הלסבית. צוחקים, בוכים, מעשנים,שותים, כל מה שחברים צריכים לעשות.

אחר כך התיישבנו במקום ירוק נחים מהיום הארוך שהיה לשנינו ואני מספר לה על המלאך ועל כך שהבנתי לפני יומיים שאני עדיין מוהב בו, ושהכאב פחת אך עודנו. אני פורק ופורק ואני רואה שאכפת לה. לפתע היא אומרת" צרב לי כשהתחלת לבכות" ואני לא מבין, היא ממשיכה : "אנשים תמיד פורקים אצלי ולי לא ממש אכפת הם ממשיכים וממשיכים וזה לא באמת משנה לי אבל הפעם זה כאב, זה צרבב, קייל אתה אדם נפלא..." ידה ידה ידה. היא ממשיכה על כמה שאני מיוחד ושיש עתיד ועוד שטויות אופטימיות שאני מאמין בהם, אבל משום מה ברגעי מבר כאלו קצת קשה לי.

וזה ישר הזכיר לי סצנה מten things i hate about you שהגיבורה כותבת שיר ומציגה אותו בפני הכיתה ותוך כדי פורצת בבכי.
המילים:
I hate the way you talk to me, and the way you cut your hair.
I hate the way you drive my car.
I hate it when you stare.
I hate your big dumb combat boots, and the way you read my mind.
I hate you so much it makes me sick; it even makes me rhyme.
I hate the way you're always right.
I hate it when you lie.
I hate it when you make me laugh, even worse when you make me cry.
I hate it when you're not around, and the fact that you didn't call.
But mostly I hate the way I don't hate you. Not even close, not even a little bit, not even at all.





ראבק, ואתה אמור להיות מלאך, זוכר?