לא הבנתי מעולם למה, אתמול בסביבות תשע וחצי הבנתי.
נעקרתי, לקחו לי את האדמה שלי, הבסיס שלי מבין הרגליים. ואני האשמתי את עצמי על כך שאני לא מסוגל להתמודד, וכך התחלתי להאשים את עצמי, באופן תת מודע לחלוטין. כל כך הרבה צרות הגיעו אחר כך....
האלימות, הסיגריות, הזילזול בבריאות שלי, הפיכתי לזונת תשומת לב.
רק רציתי שישימו לב למצב שלי, רק רציתי שישימו לב ש... ש... שאין לי דרך להתמודד עם כל זה.
רק רציתי...
*בוכה*
זה היה הרסני בשבילי, זה עדיין הרסני בשבילי, אני סובל מחוסר הבסיס שלי כל יום כן אותן שנים ועכשיו רק בגיל 18 אני מבין סוף סוף.
איך מכינים שדה שבו אוכל לגדול, כשאין אדמה?
איך מצליחים לסלוח לילד בן ה10, המבוהל, הכאוב, ששתק ולא אמר כלום?
איך מתחילים לסלוח לעצמך?
אני לא יודע, אבל אני עומד בשער הדרך. היא ארוכה, מאוד. ואני לבד, לחלוטין. אבל אני אצליח.
ברגע זה נדרתי נדר, יום יבוא ועוד אסלח לעצמי, יום יבוא ואסיים לבנות את הבסיס שלי, יום יבוא ואתקן את מערכת היחסים שלי עם אבא שלי והסובבים אותי, יום יבוא ואחזור להיות אני.
ברגע זה נדרתי נדר.
לפני 18 שנים. 12 בספטמבר 2006 בשעה 9:27