אני עובד, אני עובד קשה מאוד, אני עובד קשה מאוד והשרירים כואבים לי...
מיאו.
בכל אופן בזמן שהשרירים דואבים להם בשקט אתחיל לגולל את מה שאני רוצה לגולל בבלוג הזה... מה אני רוצה לגולל בבלוג הזה? אם יש למישהו תשובה לשאלה הזו, לחצן התגובות למטה בדף :).
החברים שלי רחוקים ממני, וזה יושב כל כך חזק על הלב...
המצב כזה שבכל פעם שאני מתקרב אל מישהו, הוא או היא פשוט עוזבים... זה כאילו אני מלטף להבת נר; לזמן מועט זה מענג אבל אחר כך זה פשוט כואב...
היי אתה, כן, כן, אתה! תגיד- איפה אתה?! למה אתה כל כך רחוק? או שאתה קרוב עד כדי חוסר הבנה?
חוסר הידיעה משגע אותי, אני לבד כל כך, אולם עם כל כך הרבה אנשים סביבי שזה גורם לי לתהות, כמה רגש אני באמת משקיע באדם שאליו אני מתייחס? האם באמת אכפת לי, או שההתייחסות שלי אליו היא עניין של צומי, התייחסות אליי ותו לא?
הרי ידוע לי שאני מחפש את היחס בכל המקומות הלא נכונים עם האנשים הכל כך לא נכונים, אז למה אני לא מפסיק את זה? אלוהים! תסבירי לי למה אני לא מפסיק את זה?!
הלב שלי מתחנן לצומי שהוא כבר משלה את עצמו... לאיזה מצב הדרדרתי?
מתי אני אפסיק לשקר? מתי אעמוד מול העולם ללא מסכות? מתי אהיה מספיק חזק? מסכה, אחר מסכה, אחר מסכה, כל אחת למצב אחר בצורה מותאמת כמובן... תמיד טענתי שאני יצור סתלתגני, בעצם הסתלתגנות היא שלל המסכות...
הגדילה היא כבר עכשיו, מיאו.
בכל אופן, בוקר טוב לכולם...
לפני 19 שנים. 18 במאי 2005 בשעה 23:02
