התפללתי אליה כל כך... מעולם לא התפללתי כפי שהתפללתי אתמול.
בכיתי, אני לא דומע בתפילות אבל הבכי הזה , הכאב, התחינה פשוט יצא ממני, הרגשתי את הרוח מנשבת ואז אותי, מודיעה לי שהיא מקשיבה,,, שהיא יודעת והכל יהיה בסדר.... רק איתה אני מרגיש את זה, רק איתה....
אניאדם שסופג המון, הכל נכנס לבפנים, הטוב הרע, הכל קומפלט! הליכלוך שהצטבר בחודשים האחרונים בתוכי היה גדול מנשוא, הלכתי למסיבה ומשמונה וחצי הייתי על הרגליים עד בערך שתיים... השתחררתי, רקדתי, ניטרלתי, טוהרתי... זה היה מושלם, הרגשתי טוב וזה פירק כל כך הרבה לחץ, אני צריך לעשות את זה יותר...
הרגליים נגמרו לי באותו הערב, בייחוד בגלל שהלכתיעם נעליים ארבע מידות יותר קטנות מהמידה שלי, מי שאמרה שהיופי כואב, צדקה!
אני רוצה להיות עם הבלגי עכשיו, אבל הוא לא מגיב כל כך, אולי הוא בעבודה? אולי הוא מאס בי? who knows? אני רק רוצה לנשק אותי, להיכנע לו, להישלט על ידו, רק שיעשה משהו... אני שונא את המצב הזה- 'זורמים'. רק דגים מתים זורמים, אני סלמון נורווגי מנוקד! אני מקפץ במעלה הנהר, למה הוא לא רואה את זה? אפילו מילה שלו תספיק... רק שיגיב אליי...
המצעד ביום חמישי, ואני מנסה לשכנע את אמא שלי לבוא איתי, רק למעט זמן, זה יהיה כל כך הרבה בשבילי, שאמא שלי תהיה שם, רק שתראה, שתבין אותי תראה אותי עם הסביבה הטיבעית שלי, מחוץ לעולם של המשפחה שלי, איפה שאני חי, נושם, גדל... חוץ מזה, היא עוד לא הייתה במצעד אחד, and there is a first to everything.
אני מרגיש חשוף, אבל אף אחד לא רואה את זה...
לפני 19 שנים. 27 ביוני 2005 בשעה 19:07
