לפעמים אני חושב שאני מלאך, זה נשמע מאוד מתנשא, אני יודע...
אתמול הגעתי אל הבית הפתוח והחלתי לעזור לקראת המצעד... צבעתי, קניתי, רצתי, הרמתי, קפצתי, קשרתי עוד ועוד... ואז הגיעה השעה של המצעד, הלכתי גאה מאוד, מרוגש ושמח כל כך..
פגשתי המון {!} אנשים שלא ראיתי המון זמן, אנשים שהתגעגעתי אליהם....
אני רואה דם מול העיניים ולא מבין את זה? למה אני שנוא? מה עשיתי רע? ביקשתי לאהוב. להיות אני! לחיות ולא להרע אף לא לאחד, למה דקרו את אותם אנשים, למה לפגוע, להרוס, למותת?!
אני שואל למה ולא יודע לענות... מאיפה בא הפחד הזה מהשונה, מה לא מוכר, מהלא מובן.... אני לא מפחד, ואני עוד צעיר מאוד ולא יודע הרבה דברים... אני לא מפחד מאנשים שאני לא מכיר או לא מבין, אני נותן להם את הזכות לחיות מנסה להבין אותם וגם אם אני לא מצליח להבינם אני נותן להם את האפשרות המוחלטת להתקיים, לאהוב, לחיות...
למה לא נותנים לי את אותה הזכות?
למה?
אני חושב שאתמול הוכחתי לעצמי עד כמה אני יפה...
כל ההפנינג גאווה התרמתי אנשים.. בסבב הראשון שלי הבתי את הקפה אל חברה בדוכן שבו התנדבתי והיא חייכה חיוך מטורף למראה כמות הכסף... "נוני, יש פה לפחות מאתיים שקל!" חייכתי הטענתי את הכסף בקופה והמשכתי בדרכי,כשסיימתי עם הסבב השני היא חייכה שוב למראה תוכן הקופה ואז עשיתי מעשה כל כך מהנה! אמרתי: "חכי רגע, עוד לא סיימתי" והוצאתי את השטרות מהכיס עוד ועוד שטרות והיא בתגובה :התינשא לי?" הייתי מעט בהלם כי מדובר בגברת לא מלודרמטית או אקסטרווגנטית... "לא, אבל ילד אני מוכן לעשות לך" השבתי מחוייך כולי.
בסוף הערב בעודי יושב בצד ראיתי מישהי צולעת על מקל הליכה, התקרבתי אליה ושאלתי לשלומה. היא שאלה אותי האם יש עוד דרך יציאה מגן הפעמון חוץ מהדרך הראשית בעלת טירוף המדרגות...
החלנו לשוחח בזמן שתמכתי ה בזמן שהלכה בדרך אחרת שהמלצתי לה שניקח כדי לצאת מן הגן, הסתבר לי שעברה תאונת דרכים לכן היא יכולה רק ללחוש ולצלוע לאחר רבע דרך הרמתי אותה באויר כי ראיתי כמה קשה לה ללכת על הדשא ולקחתי אותה אל תחנת הדלק ובדיוק לפנישבאה מונית נזכרה שאין לה כסף, אמרתי לה שזה לא חשוב הזמנו מונית והגשתי לה עשרים שקל לפני שהתיישבה באופן פתאומי לחלוטין חיבקה ונישקה אותי... אנילא חושב שהיא עושה את זה המון, אני חושב שהיא שברה מחסומים איתי ואני שמח על כך, שהיא מסוגלת להרגיש בטוחה לידי... היא אמרה לי שאני מיוחד כי היא לא נותנת לאף אחד להרים אותי ולי היא נתנה, הרגשתתי מיוחד באמת כי אני מבין איך היא מרגישה אני מבין טוב מאוד איך היא מרגישה....
כל כך חבל לי עליה ילדה בן 25 שכל חייה לפניה... היא סובלת מספיק מזה וזה שאף אחד לה עוזר מכאיב לי, אני יודע שאם אני הייתי במצבה גם אני הייתי רוצה עזרה, היא סובלת מספיק מהמצב הפיזי היא לא צריכה את הטומטום והבורות של החברה בנוסף! היא מקסימה והיא גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי....
i'm happy, that's good
לפני 19 שנים. 1 ביולי 2005 בשעה 20:34
