יומני נוטה

הייתי בכיוון אחר, באמת שהייתי.
הרגשתי את התזוזה, את השינוי.
אולי עשיתי יותר מדי, חשבתי יותר מדי.
להפסיק לחשוב זו מטרה נעלה,
זו מנוחה.

אולי זו סתם העייפות, על אף שהשינה תופסת אותי לא מוכנה בימים האחרונים,
שינה שמשאירה אותי לבד כשאתה עירני.
אין מה לדבר על מה שהיה, איך היה, אני ואתה.
צריך להיות מה שעכשיו, להיות ברגע, לאהוב עכשיו, יחד.

ציפיתי לשמוח, להתמלא מרץ, להסחף.
אבל אני עצובה וגם שמחה, יחד.

אני מאכזבת, שוב.
את שנינו.