הרצינות התהומית הזאת, שבה חלקנו לוקחים את הפטישים והבדס"מ בחיינו,
כמו תחרות: מי הסדיסט/ית היותר מכאיב ומי הנשלט/ת הטובה ביותר, מי המזוכיסט/ית שמסוגל לספוג הכי הרבה.
כולם (בעיקר מהצד הנשלט) רצים מיד לכתוב בבלוג על גבורתם, כמה עמידים הם היו בסשן קשה במיוחד,
משתפים, משוויצים, אולי סתם פומביים בפלטפורמה שמאפשרת את זה.
הבדס"מ כבר מזמן הפך למיינסטרים, הרי תמיד היו אלה שבאו והלכו, ואלה שנמצאים פה בכלוב כבר מעל לעשור.
אנחנו (הכלוביסטים) מתלוננים כל הזמן; על איכות האנשים, חוסר העניין והשעמום, החזרות על אותם הדברים שוב ושוב,
ועדיין חוזרים לעוד מנה.
חלק חווים דרך אחרים את הפנטזיה, חלק בורחים אל הפנטזיה הלא ממומשת וכותבים אותה כאילו היא אמיתית,
חלק כבר מימשו וסתם התרגלו לאווירת הכלוב, חלק סתם חוזרים, אפילו הם לא יודעים למה.
הכלוב הוא סממן של הבדס"מ בחיינו, יוצא ונכנס אל חיינו בזמנים שונים ומשונים,
עליות ומורדות, בתוך זה, מחוץ לזה.
בשלב מסויים צריך לפתוח עיניים ולראות את המציאות,
להסתכל במראה ולהשלים עם מי ומה שאנחנו.
אבל למה לעשות את זה אם אפשר לבוא לכלוב ולהתחבא מאחורי מסכה,
לדמיין ולהצהיר בקול גדול על הניסיון והחוויות שלנו, גם אם הן בדימיון שלנו.
