מי שמכיר אותי פה, יודע שאני לא מהשמחות האופטימיות האלה.
אנחנו אפילו צוחקים על זה שאני הפולניה הראשית שיושבת לבד בחדר בחושך.
מי שמכיר אותי קצת יותר טוב, יודע שעוברת עלי תקופה קשה מאוד בחודשים האחרונים,
ומי שמכיר אותי לאורך השנים, יודע שאני נוטה להיות עצובה מאוד בעיקר סביב יום ההולדת שלי.
(תקראו לזה חשבון נפש, חישוב החורפים לאחור, ההתבלות של הגוף, ההזדקנות של הנפש).
אז ביום הולדת שלי, המזל-טובים, והאיחולים, לא ממש נקלטים אצלי,
אני לא מסוגלת לעכל, לקבל.
אני תמיד מכינה את עצמי לא לפתח ציפיות, כי אני יודעת שבני האדם בעיקר עסוקים בלנבור בתחת של עצמם,
ולא ממש מעניין אותם מה באמת קורה לאחרים, בטח במקום כמו הכלוב שאמור להוות מפלט מהחיים האמיתיים שלנו.
במקרה שלי, החיים האמיתיים לא ממש שונים ממה שאני מציגה בכלוב. באופן מוזר, אני די אמיתית פה.
מפתיע? תלוי את מי...
אז אני לא מפתחת ציפיות, אבל זה בלתי אפשרי. כי כמה שאני לא אוהבת שבני אדם מסתובבים סביבי,
לא נעים להרגיש נטוש ונשכח, וזו אני - נטושה, נשכחת, בודדה, אין מי שישמח ויעזור לי.
ברור שגנר והמשפחה מנסים, אבל עם המעט חברות, בעיקר אלה שהיו לי הקרובות, בשנה האחרונה די ניתקתי קשרים,
שלא באשמתי ובאשמתי לחלוטין, אבל הסיבות שלי, הגיוניות, אני מבטיחה לכם.
בני אדם יודעים להיות בסביבה כשהם צריכים משהו, יותר קשה להם להיות אמפתיים (באמת, לא כדי להשיג זיון בכלוב)
כלפי אחרים.
אז עצוב לי, כי אני אהיה לבד ביום הולדת שלי, אני בגיל כבר בעייתי מבחינות מסוימות (נכון שזה בראש, אבל
יש דברים פיזים שפשוט קורים עם הגיל). יש לי בן זוג, אין לי ילדים, אין לי קריירה משגשגת בכלל
(מדשדשת בבוץ נראה יותר מתאים), ללמוד תואר חדש אני כבר לא מסוגלת.
להתמיד בספורט אני לא מסוגלת, על מה אני מדברת?!
אני בטוחה שזה נשמע כמו התמרמרות, או התבכיינות לרובכם.
אז מה.
אני יודעת שזו לא, זו פשוט האמת.
אני סובלת מאוד בשנה האחרונה
והיום הולדת הזה, עשה אותי עצובה עוד יותר.
וזו האמת, זו לא סחיטה למחמאות, ותגובות. זו פשוט אני. העצובה. האמיתית.
Happy Fucking Birthday to me - I'm old and sad
