כשאין תירוץ, או סיבה לזה שכל דבר בחיים מסתבך, הופך למעמסה, נערם, נעשה מטרד, כרוך בבירוקרטיות וריצות.
כשכל דבר בעל פוטנציאל לטוב, הופך לרע.
כשהכל כבר מעייף מדי.
ואז יבוא האדם הזה, זה שיטרח לציין, שאצל כולם זה כך, וכולם נאלצים להתמודד עם הדברים האלה, לכולנו יש דברים בלתי צפויים ועומס.
אני לא אומרת נכון או לא נכון, אבל אם נכניס את זה לפרופורציה, יש כאלה שהשק שלהם באמת יותר מלא, ויש כאלה שבאמת סתם מתבכיינים.
אין פה מקום להשוואות או לשיפוטיות. אנחנו לא בתחרות, הערות כמו "איזו הגזמה", "פולניה", "אצלי למשל..."
אין להן פה מקום.
אף אחד לא באמת יודע את נסיבות חייו האמיתיות של השני, במה הוא נלחם, מה המאבקים שלו, מה מצבו האמיתי,
והפלא ופלא - לא כולם משתפים את העולם.
נכון, החיים באים לנו בתקופות, עם עליות ומורדות, לחלקנו יותר קשה, חלקנו יותר אופטימיים.
חלקנו פשוט לא.