**הבהרה**
יום ההולדת שלי עוד לא חל ואין צורך לאחל איחולים טרם זמני - תודה.
שטויות שאני עושה כל פעם בתקופת היום הולדת (אני לא היחידה שחוטאת בדבר הזה, אז ששש).
פעם, כשאנשים עוד טרחו לקרוא ספרים, והיינו ילדים, הייתי מאוהבת בסדרת הספרים של יהודה אטלס - "אני רוצה שפתאום",
איכשהו, יהודה אטלס הצליח לגעת בכל הדברים הקטנים שקיימים בחיים של כל אחד ואחת מאיתנו.
עד היום אני שומרת את הספרים של יהודה אטלס (וגם של יהונתן גפן).
יש אנשים שחוגגים לעצמם יום הולדת, הם מרימים לעצמם מסיבה, או מארגנים תוכניות, נפגשים עם חברים, מתלהבים ושמחים.
אני באופן כללי לא מתלהבת או מתרגשת מהרבה דברים, אבל אני תמיד ארגיש חרא שלא אירגנתי/עשיתי/נפגשתי ליום ההולדת או אירועים אחרים עם אנשים בחיים.
מצד שני, עם הגיל, דיללתי את חוג חברי ומכריי לכדי צמצום מאסיבי (בינינו, מי צריך כל כך הרבה אנשים בחייו - חשוב שיהיו 1-2 בעלי משמעות ודי), זה לא מונע ממני לרצות שפתאום הכל יסתדר, מבלי שאני אנקוף אצבע, והכל יהיה טוב ומושלם (אין מושלם באמת).
עכשיו, הדילמה השנתית של יום הולדת עגול וגדול, כזה שרוב מכרי חגגו בגדול, אצלי זה כנראה יעבור מבלי ציון משמעותי.
אני חייבת להוציא מן הכלל את הגנרטור, ששובר את הראש כבר חודשים, ומנסה למצוא את המשהו שיעשה לי טוב, אבל לא יוציא אותי מדעתי, בעיקר לאור העובדה שאין הרבה שיתוף פעולה מצידי (מה אני אגיד - עמוס לנו בחיים מאוד).
אז אתה המישהו שלי, ואומנם הזמן עושה את שלו, ואנחנו פחות משקיעים ומרגשים במחוות גרנדיוזיות, אבל אתה שלי ואני שלך, ויש אהבה (ושנאה), אז אתה היוצא מן הכלל - כי אתה לא מישהו פעם - אתה תמיד, גם כשהכל הולך הפוך.
העיקר שיהיה לי שקט מבפנים... (כן, אה...)
