מצד אחד אני לא מהספונטניות שברגע מחליטות ועושות,
מצד שני, החיים שלי לא מאפשרים סדר וארגון, הכל דינאמי ומשתנה כל הזמן.
למדתי לחיות עם חוסר הידע, דברים נכנסים ויוצאים, אין יותר מדי בטחון בחיים כאלה.
תמיד רציתי להיות זאת שבהחלטה של רגע יכולה לארוז ולנסוע מפה לאי בודד, מקום רחוק, שקט...
הנסיבות אף פעם לא איפשרו את זה.
מכיוון אחד אני הכל, מכיוון שני, המציאותי, אני כלום, אין לי מקום בעולם הזה, אני די מיותרת בעולם.
חסרת השפעה אמיתית, שזה קצת מגוחך לאור מה שאני עושה בחיי, שהוא בדיוק ההפך הגמור מזה.
אף פעם לא הצליחו לפענח אותי, ניסו, חלק בטוחים שהצליחו.
שלא יובן לא נכון, אני הדבר הכי פשוט בעולם, אין אצלי שום ייחוד,
כמו אוגר על גלגל שלא מגיע לשומקום, מתקדמת ברוורס.
אושר הוא דבר חמקמק, חלק אומרים שזה משהו שאנחנו צריכים לייצר עבור עצמנו, אז אומרים.
אני לא זוכרת הרבה תקופות שבהן הייתי מאושרת באמת, כזאת אני, יגידו פסימית, אדישה, יש לי משהו עצוב בעיניים,
זה לא מתחבר עם זה שיש לי הומור, אני חברה טובה, מעניינת,משעשעת, מהחבר'ה הטובים.
או שלא - זה לא באמת חשוב ומשנה.
סתם פוסט על כלום ושום דבר - יש גם כאלה (אצלי הם הרבה),
לא שבאמת יש טעם לכתוב פה בכלוב - אבל זה בדיוק העניין, זה לא ילך לשומקום מפה, אין בעלי עניין אמיתיים.
כל אחד כותב את השטויות שלו, הרוב קוראים כמה שורות ונשברים,
(חוץ מאלה שמחפשים את הבלוגים האירוטיים/סמי אירוטיים/פנטזיות,
סתם מישהו שכותב מה עשה, איך, כמה זמן, עם או בלי כינויים - אלה הבלוגים המהוללים).
בסוף כולם מסיימים באותו מקום.
מה זה משנה.
אני לא שייכת לפה או לשם.
