אבל לא המחסום או הפלאג שאתם חושבים (כרגע איבדתי את רובכם - fuck it),
זה לא שהבית לא מלא בפלאגים, צעצועים, כלי הקשה ועוד, הוא מפוצץ בהם, אבל נגיע לשם בהמשך.
אני מדברת על המחסום שיושב לי במח ובגוף,
זה שגורם לי להרגיש בודדה למרות שיש לי משפחה.
המחסום שגורם לי להרגיש לבד, למרות שיש לי חבר או שניים.
זה שלמרות שאני בזוגיות ארוכת שנים, נשואה לגנרטור, אני עדיין מרגישה לבד - 95% מהזמן.
המחסום שלמרות שאוהבים ומכבדים אותי בעבודות שאני מתזזת ביניהן, עדיין גורם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה - לעולם.
אני מזוכיסטית מלידה, ואני לא מדברת רק על המובן המיני של המילה, אני מזוכיסטית בכל תחומי החיים. אני לא חושבת שזה משהו שקרה במכוון, תמיד הייתי כזו, תמיד הלקתי את עצמי על כל דבר וצד בחיים, לקחתי דברים בצורה הקשה והפכתי אותם לקשים יותר ומסובכים יותר. אני מלקה את עצמי, נותנת לאחרים להלקות אותי.
יש בכאב הפיזי (סוג מסויים של כאב פיזי - בואו לא ניכנס למחלות ומצבים רפואיים שאני לא מאחלת לאף אחד בעולם (כמעט), יש בכאב הפיזי משהו מרדים, מזכך, משהו שמאפשר לך לא להיות ברגע הרע הזה בחיים שלך. לפעמים זה אפילו משחרר לדקה, שעה, יום.
השנתיים האחרונות, הן לא היו טובות וזה בלשון המעטה, קרו כל כך הרבה דברים שגרמו לי לתהות על קנקנם של החיים עצמם,
איפה אני ממשיכה לטעות.
יש את האנשים האופטימים שמוציאים מכל רע טוב, רואים את חצי הכוס המלאה, מצליחים להרגיש טוב עם עצמם ועם הסובבים אותם.
מנגד יש את האנשים הפסימיסטים, הדכאוניים, שלא משנה מה יקרה, הם ידאגו, ילחצו ולא יצליחו להכיר בהצלחות של עצמם.
זה לא אומר שאנחנו (אני משתייכת לזן הפסימי) לא אנשים טובים, נחמדים, אהובים ומשעשעים, אנחנו כן, אפילו אוהבים להיות בסביבתנו (רוב הזמן),
אבל החיים קשים לנו, כל יום הוא מעמסה.
אז השנתיים האחרונות היו קשות - מאוד, כל פעם חשבתי שהנה זה משתפר, אבל אז באה המכה הנוספת, זו ששוב לא נתנה לי להתרומם, ושלא תבינו לא נכון, בשנתיים האלה הגעתי להשגים יפים וטובים, אבל החיים עצמם בודדים וקשים.
אז אתמול התחילה שנה אזרחית חדשה, וגם היא התחילה בצורה הכי גרועה בעולם, לבד, עצובה, מדוכאת, עייפה ומותשת מהחיים.
אומרים שאי אפשר לרדת יותר נמוך, הנסיון מלמד שהכי נמוך זה המוות וגם זה לא בטוח.
2019 - מה יהיה?!
*אני יודעת שלא הגעתי לנושא הפלאגים, צעצועים ושאר ירקות BITE ME.
