תוך כדי התקפת שיעולים שמתי לב שאני משתעל כמו אבא שלי,
אני הולך ונעשה דומה לו מיום ליום, תכונותיה של אימי אשר צרובות בי הולכות ונשחקות במקביל.
לא שיש לי בעיה עם אבי, אני מעריך את פשטותו, את האדם שהוא חרף כל מגרעותיו, אולם בניגוד לרבים מבני דורו הוא אינו מזדקן בחן.
האדם הזה שהשנה מלאו לו 65 אינו מזהה את מחלות הזמן,
וההכרה כי הוא אינו כתמול שלשום מחלחלת לתודעתו בקצב איטי להחריד.
גופו כבר אינו יכול לשאת את הנטל שתמיד העמיס עליו,
האדם שבצעירותו היה אתלט מדהים, שחקן כדורסל למופת, רפתן המעמיס ללא קושי עגלים על כתפיו, אינו מצליח לזהות את כבדות תנועותיו כיום.
כוח הויכוח שלו נשאר כשהיה אולם טיעוניו נשחקו אף-הם ולעיתים לא נראים רלוונטיים לימינו, טרחניים לפעמים.
בניגוד לעבר, כיום אני מלמד אותו דבר או שניים על העולם בו אנו חיים.
ירשתי ממנו את תכונותיו הטובות והטובות פחות,
אימי אמרה לי לא מזמן "אם תגדל להיות כמו אביך זה מצוין" ואז אחרי כמה שניות מחשבה הוסיפה
"רק נסה להתווכח קצת פחות כשתגיע לגילו, אחרי 65 שנה כבר כולם שמעו את מה שיש לך להגיד".
לפני 14 שנים. 4 בספטמבר 2010 בשעה 23:11
