לפני 12 שנים. 11 באפריל 2012 בשעה 18:17
במפלס חרדה שהולך ומטפס,עיניים דומעות ממאמץ,
בריצת אמוק ברחוב הראשי כשאין נפש חיה מסביב,הכול הואט, הושקט, רק נשימות קצרות ודופק מהיר.
מספרי הבתים הולכים ויורדים כמו ספירה לאחור במרוץ גורלי עד שמתגלה מרחוק האור הבהיר במטבח, הצללית המוכרת של החתול מטייל בחלון.
והקול נרגע והכול מתאפס ומקבל גוון תכלת נעים של בוקר,
התגנבות מנחמת חזרה דרך החצרות והסמטאות בפתחו של יום.