לפני 24 שנים עמדתי מולו, כולי מרוכז במטרה,
יד ימין אוחזת סכין קצבים גדולה ויד שמאל מונחת על כתפו של חברי הטוב ביותר,
כשאתה בן 6 יש הרבה דברים שאתה עוד לא מכיר או יודע,
אבל יש גם דברים שברורים לך בלי שאף -אחד יצטרך להסביר לך,
חברי הסתכל עלי במבט מתחנן לרחמים שאמר הכל
"אני החבר הכי טוב שלך, איך אתה מסוגל לעשות לי את זה ? ועוד מול ההורים שלי",
אבל גם במבטו האומלל לא היה שמץ של תקווה, לא משנים את המסורת, יש דברים חזקים מאיתנו.
התקרבתי אליו, ואז שמעתי אותו לוחש:
"בסך הכל שתיתי את המים, בסך הכל כמה שלוקים, והמים האלה רק שתדע כיבו את האש ששרפה את המקל שנתן לכלב בראש, אל תעשה את זה,בבקשה"
מצטער חבר , זאת האבולוציה של ההגדה, החזק שורד ואני מעליך בשרשרת המזון ועכשיו עליך לקבל את דין התנועה.
כ-400 זוגות עיניים ראו איך אני מוציא את ההגדה לפועל ושוחט את השור האומלל,
אפוף סיפוק נעמדתי מולם, ביד ימין סכין קצבים ולמרגלותי שור שחוט, הרגשת ניצחון, שטף אדרנלין.
ואז באה מירי מאחורי ולחשה לי, "אני מלאך המוות, עכשיו תורי" ונגעה בכתפי "אתה מת, שכב על הבמה" פקדה .
גם כן מלאך המוות, מטר ואסימון של תלתלים פרועים ופרצוף מנומש, גם כן הגדה, אבל קיבלתי עלי דין התנועה ומתתי.
גם היום ממרחק השנים, אני עדין איתן בדעתי :אם כבר להיות בחד-גדיא לפחות להיות השוחט.
(מתוך הצגת חד-גדיא של כתה א' בליל סדר בקיבוץ, 1983)
לפני 17 שנים. 2 באפריל 2007 בשעה 13:10
