עוד מעט פסח. את החג הזה אני הולך להעביר לבד. בין המטלות של התואר לבין השקט של החדר, אני אמשיך לחייך, למרות שבסוף היום אני הולך לישון במיטה הזאת לבד. אני לא מתלונן, וזו לא בקשה לרחמים. אלו פשוט העובדות של המציאות שלי כרגע, בין אם ארצה בכך ובין אם לא.
קיבלתי כמה הזמנות לבוא לעשות סדר, אבל הקונספט הזה מרגיש לי רחוק. מצד שני, גם האלטרנטיבה לא מדברת אליי. מעולם לא התחברתי לסצנה הזאת של לצאת לבר, לחפש איך לטשטש את המציאות או לקוות שמישהי תשתכר מספיק כדי שזה יוביל למגע. החיים בפיכחון מלא הופכים את כל העמדת הפנים הזאת, את כל משחקי החיזור מבוססי האלכוהול האלה, לשקר אחד גדול שאני פשוט לא מסוגל ולא רוצה לקחת בו חלק.
אז מה אני יכול לעשות? כנראה שכלום. מה אני רוצה לעשות? יותר מדי.
אני חי בתוך דילמה מתמדת, תקוע בין הרצון לצאת החוצה לבין חוסר היכולת להביא את עצמי לעשות את זה. קיים בי רצון עז לאבד שליטה, שמיד מתרסק אל מול הפחד המשתק מהתוצאות של אותו שחרור. זה מחלחל לכל חלקה, אפילו לאוכל - הרצון לאכול משהו טוב מלווה מיד בידיעה הברורה שאתבאס על זה אחר כך. אז המשמעת משתלטת, ואני פשוט מוותר על הכל מראש. מהדק את האחיזה בעצמי, עוצר את האוויר, ורק מקווה לצלוח איכשהו את החודש הזה.
אני מוצא את עצמי מתגעגע לעבודה הקודמת שלי, אבל במקביל מבין שאני כנראה פשוט חווה תסמיני גמילה מהעבר, מתחושות ומוודאות שכבר לא שם. ובינתיים? עוד לילה של עשר שעות שינה לפניי, אלא אם כן האיראנים יחליטו להרוס לי גם אותו.
יש לי לא מעט סיבות להיות מתוסכל, אבל בסוף, הכל מתנקז לבדידות. התסכול נובע מהפער הכואב בין הידיעה שאני מסוגל לעשות ולשנות, לבין התחושה שאני פשוט לא מסוגל לזוז. אני רוצה חברה. אני רוצה לדבר, להכיר, לשמוע ולדמיין. תמיד הייתי כזה בסופו של דבר - מונע מהרצון לחקור ולהבין, ללמוד ולהתפתח. נכון, רוב הזמן ניתבתי את האנרגיות האלה לכיוונים פחות נכונים עבורי. אלו היו כיוונים ששירתו היטב הרבה מאוד אנשים אחרים, אז אולי בעצם אני זה שטועה? אני כבר לא בטוח.
אבל היי, אם הגעת עד לפה, ואיכשהו הצלחת להבין מה הולך כאן בין השורות... את מוזמנת לשלוח הודעה. אני תמיד אשמח לדבר.