יוצר החלומות

טיפות הצהובות כבר עבדו.

לא כמו אלכוהול ששורף ומתפשט - אלה היו משהו אחר. משהו שהזריק את הכאב ישירות לתוך העצבים כמו חומצה רותחת שממלאת צינורות דם.

האגודל שלה - זה שכבר היה קרוע מבפנים - התחיל לרעוד בקצב לא אנושי. לא רעד של כאב רגיל. רעד של שריר שמקבל פקודה מהגוף אבל הגוף כבר לא יכול לציית. העור סביב הפרק התנפח תוך שניות, הפך לאדום-סגול-שחור, והוורידים בלטו כמו תולעים חיות שמנסות לברוח מתחת לעור.

היא ניסתה. אלוהים, היא ניסתה.

שיניים ננעצות בשפה התחתונה עד שהדם זלג כמו ברז דולף. נשימה דרך האף - איטית, מבוקרת, כל שאיפה נמשכה ארבע שניות בדיוק. עיניים עצומות. גוף קפוא. רק היד השמאלית, זו שכבר איבדה שתי אצבעות, רעדה כמו עלה בסערה.

אבל הגוף בגד בה.

בדקה השלישית, השרירים בכתף התחילו להתכווץ. לא בהתקף גדול - בהתכווצויות קטנות, זעירות, כמו זרמים חשמליים שקופצים מתחת לעור. כל התכווצות כזו שלחה גל כאב חדש מהאגודל השבור, ישר למעלה, דרך הזרוע, לתוך הצוואר. היא הרגישה את זה כמו סכין ארוכה שמישהו דוחף לאט לאורך העצם.

"ש...שקט," היא לחשה לעצמה בראש.
אבל הלחישה יצאה מהפה. צליל קטן. כמעט כלום.
רק אוויר שיצא בין השיניים.

עיניי נפערו.

"זה היה צליל," אמרתי בשקט, כמעט מתנצל.
"אני יודע שהתאמצת. אבל הכלל היה ברור."

הלכתי לארון הקטן. הוצאתי שתי דברים: מלח גס - הגס הזה, מהסוג שמשתמשים בו לניקוי תנורים - ובקבוקון קטן של חומצה הידרוכלורית מדוללת, 10%. לא מספיק כדי להמיס בשר, אבל מספיק כדי שהעצבים יצעקו עד שהמוח ינסה לכבות את עצמו.

קודם כל - המלח.

לקחתי קומץ בין האצבעות.
העור שלי כבר היה מוגן בכפפות, אבל אני הרגשתי את הגרגירים הקשים, החדים.
היא ראתה אותי מתקרב והאישונים שלה התכווצו לנקודות.

"לא... לא לא לא-" המילים יצאו חנוקות, שבורות. היא כבר לא ניסתה לשמור על דממה. היא ידעה שזה נגמר.

פתחתי את הפצע בירך - זה שכבר היה פתוח כמו פה קטן ומדמם - והטחתי את המלח ישירות פנימה.
לא טפטפתי. הטחתי. כמו שמפזרים מלח על בשר לפני צלייה.

התגובה הייתה מיידית.

גופה זינק קדימה כאילו מישהו ירה בה בגב. השרשראות חרקו, הכיסא נטה על שתי רגליים ואז נפל בחזרה עם בום מתכתי. הצרחה שיצאה ממנה לא הייתה קול. זה היה צליל של בשר חי שנקרע. המלח נמס בדם, חדר לכל סדק, לכל תא עצב חשוף, והתחיל להמיס את הקצוות כמו אלפי מחטים זעירות שמסתובבות בפצע.

היא השתנקה, הקיאה - ריר מעורב דם ומררה - והקיאה שוב. הגוף כולו התעוות בהתכווצויות אלימות, כאילו כל שריר מנסה להימלט מהגוף עצמו.

"זה רק המלח," אמרתי, מרים את בקבוקון החומצה.
"עכשיו תראי מה קורה כשמוסיפים חומצה."

שפכתי שלוש טיפות - רק שלוש - ישירות על המלח שבפצע.

הריח עלה מיד.
ריח של בשר נשרף, של שיער חרוך, של משהו מתכתי ומתפרק. העשן היה לבן, דק, עולה כמו סיגריה רעה. הפצע התחיל לבעבע. בועות קטנות, אפורות-ורודות, פרצו החוצה עם כל התכווצות שלה. העור סביב הפצע התכווץ, נסוג, כמו שפתיים שמתכווצות מכאב.

היא צרחה.
לא צרחה רגילה.
צרחה שיצאה מהבטן, עברה דרך הגרון כמו סכין, והתנפצה באוויר. הצרחה גרמה לרוק ולדם להתערבב ולטפטף על החזה שלה בקצב משוגע. העיניים התגלגלו, הראייה שלה התערפלה - אבל האדרנלין שעדיין זרם בדם לא נתן לה להתעלף. היא נשארה ערה. כל שנייה.

האצבעות שלי - אלה שלא היו מלוכלכות - תפסו את האגודל השבור שלה שוב.
העצם כבר לא הייתה עצם. היא הייתה משהו רך, רוטט, כמו ג'לי חם.
לחצתי פנימה, סובבתי 180 מעלות, לאט, בדיוק כמו שסובבים מפתח בדלת ישנה שנתקעה.

*קרררררק.*

לא קול אחד.
סדרה של קרקושים קטנים, כמו שבירת מקלות דקים אחד אחרי השני. כל פרק קטן בתוך האגודל נשבר בנפרד. הדם פרץ החוצה בלחץ גבוה, ניתז על החזה שלי, על הפנים שלה, על הרצפה. הוא היה חם. חם כל כך שהרגשתי אותו דרך הכפפות.

היא לא צרחה יותר.
הקול שלה נגמר.
מה שיצא עכשיו היה נשימה רטובה, גרגור, כמו מישהו שטובע בדם של עצמו. הגוף שלה רעד בהתכווצויות קטנות, רצופות, כמו מכונה שמתפרקת חלק אחר חלק.

כרעתי מולה.
הרמתי את ראשה - היא כבר לא יכלה להרים אותו בעצמה - והסתכלתי לה עמוק לתוך העיניים. הן היו אדומות לגמרי. לא מהדמעות. מהדם שפרץ בכלי הדם הזעירים בתוך הלבן.

"את מרגישה את זה?" לחשתי.
"כל תא. כל עצב. כל שנייה.
זה מה שביקשת.
זה מה שאת צריכה."

היא ניסתה להגיד משהו.
השפתיים זזו, אבל רק בועת דם קטנה יצאה.

"אני... לא... יכולה... עוד..."

חייכתי.
לא חיוך רע. חיוך עצוב, כמעט.

"את יכולה.
הגוף שלך עדיין כאן.
והלילה עדיין ארוך."

הרמתי את הבקבוקון עם החומצה שוב.
הפעם - חמש טיפות.
ישר על העצב החשוף באגודל.

והפעם, כשהגוף שלה התחיל לצרוח בלי קול,
כשהריח של בשר נמס מילא את החדר,
כשהדם והמלח והחומצה התערבבו לכדי משהו סמיך ומבעבע - 

היא הבינה.

שום דבר לא יציל אותה עכשיו.
לא שתיקה.
לא צעקות.
לא שום דבר.

המשך יבוא.

החדר כבר לא היה לבן.
הקירות נראו כאילו מישהו שפך עליהם דלי של חלודה נוזלית - כתמי דם ישנים יותר, טריים יותר, מתייבשים בשכבות. האור הניאוני עדיין ריצד, אבל עכשיו כל הבזק האיר משהו חדש: טיפות שמתגלגלות על הרצפה, כתם רטוב מתחת לכיסא, חוט דם דק שזוחל מהאצבע השבורה שלה אל הברגים שבמתכת.
היא לא דיברה כבר עשרים דקות.
רק נשימות - קצרות, חדות, כמו כלב שרץ עד להתמוטטות ומסרב לשכב.
הרמתי את ראשה בעדינות יחסית, אצבעותיי מחליקות מתחת לסנטרה. העור שלה היה קר ועכשיו, למרות הכאב, היא לא התנגדה. רק העפעפיים רעדו.
"את יודעת מה השלב הבא?" שאלתי בשקט.
היא לא ענתה. רק בלעה רוק מעורב דם.
"השלב שבו את כבר לא צריכה לבחור.
כי הבחירה נגמרה כשאמרת 'אני עקרה'."
הרמתי את ידה השמאלית - זו שכבר איבדה שתי אצבעות תקינות. האגודל עדיין היה שלם, אבל הפרק נראה כמו ענף שנשבר ומישהו ניסה להדביק אותו חזרה בדבק רע.
"אני לא הולך לשבור אותו," אמרתי.
"אני הולך להראות לך מה קורה כשמשהו כבר שבור - ואת ממשיכה להשתמש בו."
החזקתי את האגודל בזווית לא טבעית, כזו שבה העצם כבר לא יושבת במקום שלה. ואז - בלי סיבוב חד, בלי דרמה - לחצתי פנימה.
קרע.
לא קול שבירה.
קול של משהו רך שנקרע מבפנים, כמו בד ישן שנחתך לאט.
היא לא צרחה.
הגוף שלה פשוט התקשה כמו לוח מתכת, כל שריר זינק בבת אחת, ואז - דממה. רק נשימה שרוטה דרך האף, מהירה כל כך שהיא נשמעה כמו צפצוף.
"זה מה שקורה כשאת ממשיכה לשקר לגוף שלך," לחשתי.
"הוא כבר יודע. הוא כבר הבין שאת לא מתכוונת להפסיק."
הנחתי את היד שלה בחזרה על הברך. היא נפלה כמו חפץ - בלי התנגדות, בלי רפלקס.
הלכתי לאחורי הכיסא, הוצאתי מהתיק הקטן בקבוקון זכוכית חום קטן. בלי תווית. רק נוזל צהבהב עכור.
"זה לא אלכוהול הפעם," אמרתי.
"זה משהו שמגביר את תחושת הכאב פי עשרה בערך. לא משנה כמה המוח שלך ינסה להתנתק - הוא לא יצליח. כל תא עצב יצעק כאילו זו הפעם הראשונה."
פתחתי את הבקבוקון. הריח היה חריף, כימי, כמו דבק מגע ישן שמתחמם.
טפטפתי שלוש טיפות על החתך העמוק בירך - זה שכבר נפתח פעמיים.
התגובה הייתה מיידית.
גופה זינק קדימה כאילו מישהו חיבר לו חוטי מתח גבוה. השרשראות חרקו, הכיסא הטה כמעט ונפל. הפה שלה נפער - אבל לא יצא קול. רק אוויר שנשאב פנימה בכאב, כמו שואב אבק שבור.
ואז, אחרי ארבע שניות ארוכות מדי – הצרחה יצאה.
לא צרחה אנושית.
צליל של משהו שנשבר בתוך הגרון וממשיך להישבר.
היא התחילה לרעוד בלי שליטה. רעד של אפילפסיה, רעד של התקף, רעד של גוף שכבר לא מבין איפה הכאב מתחיל ואיפה הוא נגמר.
כרעתי מולה, מחכה שהרעד יירגע מעט.
"עכשיו תקשיבי טוב," אמרתי בקול נמוך מאוד.
"אני לא צריך שתגידי 'חדל'.
אני לא צריך שתבכי.
אני לא צריך אפילו שתסתכלי עליי."
הרמתי את סנטרה שוב. העיניים שלה היו כמעט ללא אישונים - רק שחור ודם.
"אני צריך שתשתקי.
לגמרי.
בלי קול. בלי נשימה חזקה. בלי רעד.
אם תצליחי להישאר בשקט מוחלט שלוש דקות - אני אפסיק הלילה.
אם תוציאי אפילו צליל קטן - אנחנו ממשיכים עד הבוקר. ואני מבטיח לך, השמש תזרח על משהו שלא תזהי כעצמך."
הרפיתי את הסנטר.
היא נשמה פנימה - רעד קטן, כמעט בלתי נראה.
ואז - שתיקה.
שלושים שניות.
דקה.
דקה וחצי.
הדם המשיך לטפטף מהירך, קצב איטי ומדויק כמו שעון.
הזיעה זלגה לתוך העיניים שלה - היא לא מצמצה.
שתי דקות.
הרעד חזר, קטן יותר, אבל עדיין שם.
היא נשכה את השפה התחתונה עד שהדם זלג שוב, מנסה להחליף כאב אחד בכאב אחר.
שתי דקות וארבעים.
ואז - צליל קטנטן.
כמעט בלתי נשמע.
יללה חנוקה, כמו גור כלבים שדורך על זנבו שלו.
היא ידעה מיד שזה נגמר.
עיניה התמלאו בדמעות - לא מכאב, אלא מהבנה.
קמתי לאט.
"לא הספקת," אמרתי בשקט.
"אבל זה בסדר.
את נתת לי את מה שרציתי."
הרמתי את הבקבוקון החום שוב.
"עכשיו אנחנו הולכים לראות כמה זמן הגוף שלך מסוגל להמשיך לצעוק - בלי שתוציאי הגה."
הטפתי עוד ארבע טיפות - הפעם ישירות על העצב החשוף באגודל השבור.
הפעם היא לא זינקה.
היא רק התכווצה פנימה, כמו חיה שמנסה להיעלם לתוך עצמה.
והצליל היחיד שיצא ממנה היה נשימה אחת ארוכה, נשברת, כמעט אנושית.
כמעט.
המשך יבוא.

לפני שאעבור לפרק הבא, אם את.ה הגעת לכאן ואהבת.ה את מה שכתוב, אשמח לתגובה, לייק או כל דבר.
אם תגידו לי מה אהבתם או מה לא, זה בכלל יהיה מעולה. 
גם אם תגידו שזה היה "יותר מידי" זה גם ביקורת לגיטימית, לפעמים אני לא יודע מתי זה יותר מידי.
אני מאוד מנסה להעביר כאן משהו "מבפנים" משהו שאני יכול להסתכל ולהגיד "זה מציאותי, אבל קשה".
אני לא אכניס לכאן משהו בהקשר לאקט מיני כנראה, אני לא חושב שיש צורך בכך.
זה המחשבות שלי, אני לא רואה צורך במיניות רק כדי להיות אלים. 

פרק רביעי: "אף מילה לא תציל אותך עכשיו"

האור הניאוני הרציד בתדירות לא סדירה, מטיל הבזקים קצרים ומטורפים על הקירות הלבנים. כל הבזק חשף לרגע את הזיעה הקרה שהצטברה על מצחה, את הדם שהתייבש בזוויות הפה שלה, את העפעפיים הכבדים והנפוחים שכמעט כיסו את האישונים המורחבים. האוויר בחדר היה סטטי, מעופש, מריח של נחושת ושל שתן - ריחות שהפכו מוכרים בשעות האחרונות.

"את יודעת מה עכשיו?" שאלתי בקול שקט, כמעט עדין, תוך כדי שאני מושך בזריזות כפפות לטקס חדשות. הקולות שלהן נמתחו והתפצחו כשהלטקס נצמד לעור הידיים שלי. "אנחנו מגיעים לחלק שבו אף מילה שלך, אף קללה, אף צעקה - לא תשנה דבר."

היא הרימה את הראש באיטיות מדממת. ראיתי איך השרירים בצוואר שלה רועדים ממאמץ. "תגיד לי כבר, חתיכת מניאק," ירקה, אבל הרוק התערבב בדם ורק טפטף על סנטרה. הקול שלה נשמע גס ומרוסק, כמו אספלט נשבר.

המשחק: נשימה

תפסתי את סנטרה בין האצבע והאגודל, מרגיש איך הלסת שלה רועדת תחת האצבעות שלי. "פה פתוח," מלמלתי, והפעלתי לחץ עדין עד שפיה נפתח בעווית כואבת.

הבקבוק עם הנוזל הצלול היטה קדימה באיטיות. ראיתי את האישונים שלה מתרחבים כשהנוזל החל לזרום כמו נחש כסוף אל תוך פיה.

"לא..." המילה נחנקה בגרונה כשהבקבוק כבר היה חצי ריק.

יד שמאל שלי חסמה את פיה, אצבעותיי לחצו על נחיריה. "בלעי" פקדתי, ומתחת לכפפות, השרירים בזרועותיי התכווצו כשהיא ניסתה להזיז את ראשה.

גופה התפתל כמו חוט חשמל שנחשף למים. ראיתי את הגרון שלה נע במאמץ, את העיניים הדומעות שמחפשות אוויר שלא יגיע. הנוזל זרם פנימה, כל טיפה שורפת כמו להבה נוזלית.

"זה אלכוהול 90%," הסברתי בעודה משתנקת, "מחטא מצוין. חוץ מלשרוף כל תא בדרך למטה."

בטנה התכווצה בהתקף שיעול אלים, הגוף כולו רעד כמו מכונה שבורקת. היא התכופפה קדימה ככל שהאזיקונים אפשרו, הראש שלה מטלטל מצד לצד, פיה פתוחה בצליל אילם של כאב טהור.

המשחק: נקודות לחץ

האצבע שלי מצאה את המקום הרך מאחורי האוזן שלה - נקודה קטנה ובוגדנית מתחת לעור. "את יודעת מה יש כאן?" שאלתי, מרגיש איך הדופק שלה מהיר מתחת לעור.

"לך לעזאזל," היא ירקה, אבל הקול כבר לא היה יציב.

לחצתי.

בהתחלה בעדינות, רק מספיק כדי שאישוניה יתרחבו.

"זה נקרא עצב האוריקולרי," המשכתי, מרגיש איך הגוף שלה מתחיל להתיישר, כל שריר נמתח כמו מיתר. "חתיכת חוט דקיק של עצב שיכול..."

הלחץ גבר.

"...לגרום לכל הגוף שלך..."

סיבוב עדין של האגודל.

"...להתייסר."

פיה נפתח בצרחה שבורה, הראש שלה הטיח עצמו בכיסא פעם אחר פעם, השיער הדביק מתעופף מצד לצד. הידיים שלה ניסו לאחוז במשהו, אבל האזיקונים רק השמיעו צליל מתכתי ריק.

המשחק: שבירת מפרקים

תפסתי את האגודל שלה, מרגיש איך הפרקים הקטנים זזים תחת האצבעות שלי. העור היה חם ולח, דביק מזיעה.

"אני אספור עד שלוש," אמרתי, מסתכל לה ישירות בעיניים.

"תמצוץ לי," היא יללה, אבל הקול כבר לא היה יציב.

"אחת."

משיכה עדינה. העצב נמתח כמו גומי ישן.

"שתיים."

קרקור עדין. העצם זזה ממקומה, מרגישה כמו אבן קטנה מתגלגלת מתחת לעור.

"שלוש."

*קרַאק.*

הצרחה שלה נחתכה באמצע כשהאוויר נגמר לה בריאות. פיה נפער בדממה מוחלטת, העיניים בורקות בטירוף של כאב בלתי נתפס. הזרוע שלה רעדה עכשיו במקצב משלה, האצבע השבורה מתנודדת בחוסר שליטה, כמו ענף שבור ברוח.

"את רואה?" לחשתי באוזנה, מרגיש איך הנשימות שלה מהירות ורדודות. "הגוף שלך כבר לא שייך לך עכשיו."

המשחק: בחירה

הנחתי לפניה שתי גלולות על השולחן המתכתי. אחת אדומה, בוהקת כמו טיפת דם. אחת כחולה, עמוקה כמו ים לילה.

"האדומה - הכאב ממשיך," הסברתי, דוחף כל גלולה מעט לכיוונה. "הכחולה - את אומרת 'חדל' וזה נגמר."

היא הרימה את המבט באיטיות. ראיתי איך העיניים שלה, עכשיו אדומות ועכורות, סורקות את הגלולות. איך הגרון שלה נע בבליעה כואבת.

"אני..." הקול שלה נשבר לחתיכות. "אני..."

לקחתי את הגלולה האדומה, מרגיש איך היא מתגלגלת בין אצבעותיי. יד אחת תפסה את סנטרה, השנייה פתחה את פיה בכוח.

"טעיתי," חייכתי כשהטחתי את הגלולה פנימה. "זו הייתה האנטיביוטיקה שלך. הכחולה הייתה הרעל."

עיניה התרחבו באימה אמיתית לראשונה, הבנה סופית.

"מזל שאת לא בוחרת בכחולה, נכון?"

והפעם, כשהאגרוף שלי נחת על הסרעפת שלה, היא לא צחקה.

המשך יבוא.

פרק שלישי: "תקלל אותי"

הקיסם נעלם כולו מתחת לציפורן שלה. הדם פרץ החוצה, מעורב בנוזל שקוף ומצחין. היא לא צרחה הפעם—היא צחקה. צחוק מעוות, חנוק, כמו מנוע שמתפרק.

"זה הכי גרוע שיש לך?" היא ירקה דם לכיווני. "חשבתי שאתה מקצוען."

החזקתי את פרק היד שלה, לוחץ על האזור שבו העצב נחשף. הגוף שלה קפץ כמו תיבת תופת, אבל הצחוק לא נדם.

"תקללי אותי," לחשתי. "תראי לי כמה את שונאת את זה."

העיניים שלה היו מוצפות בדמעות, אבל השפתיים נמתחו לחיוך דוחה. "לך תזדיין, אתה חלש. אתה לא מסוגל אפילו לגרום לי לבקש רחמים."

אגרופי ננעץ בבטן שלה במכה עמוקה, כאילו אני מנסה להגיע דרך הגב שלה. האוויר נפלט מריאותיה בפיצוץ רטוב, אבל היא כופפה את הגוף קדימה בצחוק מעוות.

"את עדיין מחייכת," נהמתי, מכה שוב מתחת לצלעות - מכה מאומנת ששולחת גל הלם לכל הגוף. עיניה התגלגלו אחורה לרגע, אבל היא נשכה את שפתיה עד שדם ניגר על סנטרה.

"בואי ננסה משהו אחר."

הלכתי לארון, הוצאתי את הבקבוק עם הנוזל הצלול. היא ראתה את זה והנחיריים שלה התרחבו לראשונה.

"אני מכיר את הפחד הזה," הרמתי את הבקבוק מול פניה. "פחד ממה שלא רואים."

שפכתי טיפה על האצבע השבורה שלה.

שריריה התכווצו בבת אחת, גופה ניסה להקיא את עצמו החוצה מהכאב. היא צרחה, אך המילים עדיין היו שבורות, לא כניעה—

"אתה— אתה חתיכת כלב! אתה חושב שזה ישבור אותי?! אתה חושב שאתה הראשון שמנסה?!"

הטיפה השנייה נפלה על הפצע בירך. שריריה התעוותו כמו תיל חשמלי. היא צעקה קללות, כל מילה יורה כמו כדור—

"תמות! תיעלם! אני אהרוג אותך, אתה שומע?! אני אקרע לך את הפנים!"

הטיפה השלישית נפלה על הציפורן הפתוחה.

הפעם, מה שיצא ממנה לא היה קללה.

זה היה צליל טהור, גולמי, של כאב ששובר גבול כלשהו בתוך המוח. היא השתנקה, גופה רעד כמו במכת חשמל, והמילים התערבבו לראשונה לרצף חסר היגיון—

"אני אשרף אותך— אני אשרף את הבית— תפסיק תפסיק תפסיק אלוהים אדירים—"

הרמתי את הבקבוק שוב, והפעם היא זעקה—

"לא! לא עוד! לא עוד, בבקשה!"

ידי עצרה באוויר.

"אז מה את רוצה?"

היא נשמה בכבדות, עיניה מביטות בי בשנאה טהורה, אך מתחתיה—משהו אחר. הכרה במשהו.

"אני רוצה... שאתה תפסיק." המילים יצאו כמו רעל.

"למה?"

"כי... כי אני אמרתי את זה."

הנחתי את הבקבוק.

"עכשיו," חייכתי, "אנחנו מתחילים."

המשך יבוא.

הגשם היכה בחלון כמו אצבעות מקישות, מנסות לפרוץ פנימה. האור הניאון במטבח הבהב פעם אחת, כאילו מהסס, ואז נדלק לגמרי.

היא ישבה מולי, הידיים שלה כרוכות סביב כוס היין.

"אז?" היא אמרה, האגודל שלה משרבטת מעגלים על ידית הכוס. "אתה באמת עושה את זה?"

הצלחת שלי הייתה ריקה. הסכין ששמתי לידה – לא במקרה – עדיין נקייה.

היא פרצה בצחוק, צליל מחוספס מדי בשביל החדר השקט. "בסדר, שחק אותה תמים." האצבע שלה נגעה בקצה הסכין. "אבל אני יודעת. ראיתי את האופן שאתה מסתכל על אנשים. כמו שף שבודק חתיכת בשר."

הגבות שלי עלו. "ואת... מה? רוצה להיות הסטייק שלי?"

"אני רוצה לראות אם אתה אמיתי." היא דחפה את הסכין לעברי. "תוכיח."

חמש דקות אחר כך

האזיקונים התהדקו סביב פרקי הידיים שלה עם קליק מספק. היא ניסתה להזיז אותן, רק כדי להרגיש איך השרשראות כבר מחוברות חזק לרצפה.

"וואו," היא שרקה, לא מפוחדת, מסוקרנת. "אתה באמת מוכן."

לא עניתי. במקום זה, לקחתי עוד שני אזיקונים.

"רגליים" פקדתי.

היא חייכה, אבל בעיניים שלה כבר היה משהו אחר. ספק ראשון.

"אתה לא חייב—"

"רגליים."

היא משכה את השפתיים פנימה, אבל הרימה את הקרסוליים. הרצועות נכרכו סביבן במהירות, וקשרו אותה לכיסא עד שלא יכלה לזוע.

הכיסא השמיע חריקת מתכת כשהטיתי אותו לאחור.

"אז..." היא נשמה עמוק, "איך זה עובד? אתה מתחיל עם סכין? חשמל? אולי..."

קרַאק.

האצבע הקטנה שלה נשברה בסיבוב אחד של המלקחיים.

הצרחה שלה מילאה את החדר, אבל אני כבר הרמתי את הקול שלי מעליה:

"זה עובד ככה!"

היא נאנחה, מצמצה בדמעות, אבל החיוך לא נמחק לגמרי מהפנים שלה.

"אוקיי" היא חיכה. "עכשיו אני מבינה."

"את יודעת מה הכי מצחיק?" לחשתי קרוב, נשימתי חמה על צווארה. "שאני אפילו לא צריך לשבור לך עוד אצבע כדי שתצעקי."

היא נעצה בי מבט, עיניה רחבות ועכורות מכאב. "מה זה אמור ל—"

זְרִיקָה.

המחט ננעצה בצווארה לפני שהספיקה להגיב. היא פרצה בצחוק היסטרי, ידיה רועדות.

"מה... מה נתת לי?!"

"אדרנלין," עניתי בקול שקט, צופה בה כמו מדען בצפרדע במעבדה. "הרבה. הגוף שלך עכשיו לא יכול להתעלף. לא משנה כמה אכאיב לך."

האישונים שלה התרחבו כמו חור שחור. היא ניסתה לקום, אבל הרגליים שלה כבר לא צייתו.

"א-אתה מטורף," גמגמה, הקול שלה מתפרק לפסיקים של פאניקה.

"לא," תיקנתי בעדינות, מרים סכין בשר קטנה. "אני מדויק."

"משחק ראשון: אמת או סבל."

הסכין התעמקה בבשר הירך שלה, חותכת שכבה אחר שכבה. היא צרחה, אבל השרירים שלה כבר התכווצו מכאב טהור, בלי יכולת לברוח אפילו לתרדמת.

"אני אשאל שאלה," הסברתי, מדגדג את הלהב לאורך הצלעות שלה. "אם תעני אמת – הסכין תצא. אם תשקרי או תסרבי... הפצע מתרחב."

היא נשכה את השפה שלה עד שדם פרץ.

"מי היה האדם האחרון שפגעת בו לפניי?"

עיניה הזדגגו לרגע. "א-אבא שלי," לחשה.

חתך.

הפצע בירך שלה נפער עוד סנטימטר. היא ייללה, הגוף שלה מתעוות כמו תולעת על וו.

"שקר," רטנתי. "אבא שלך מת כשאת היית בת שש. תאונת דרכים."

היא קפאה. איך הוא יודע? המחשבה הזו שיחקה בעיניה בבירור.

"אתה... אתה חפרת בי," מלמלה, הקול שלה שבור.

חייכתי. "לא. אני פשוט מכיר את הקול שלך כשאת משקרת. עכשיו – אמת, או שאני פותח את הפצע עוד יותר."

היא רעדה, דמעות מעורבות בדם ניגרו על הסנטר שלה.

"חבר... חברה מהלימודים," גירדה מהגרון. "סטירתי לה כשהיא ניסתה לקחת ממני כדורים."

הפעם, הוצאתי את הסכין. נותן לדם לרדת.

"טוב מאוד," ליטפתי את הלחי שלה. "את לומדת."

"משחק שני: תזכורות."

הוצאתי מהכיס קיסם שיניים.

"יודעת מה עושים עם זה?"

עיניה הצטמצמו. "לא."

חייכתי ולקחתי את ידה השנייה, מביט על הזרת וגורם לה להבין מה עומד להגיע.

"אל!" היא צרחה כשכבר דחפתי את הזרת אחורה, שובר אותה מהיד.

"אתה דפוק!!!"

גופה התעוות בפתאומיות, הכאב הציף אותה כמו גל.

היא החלה צורחת, מנסה להזיז את הכיסא, לגרום למשהו לקרות, אבל הידיים עדיין כבולות.

"זה... זה לא קרה! זה שקר!"

"לא," ניערתי בראשי. "זה האמת."

היא הקיאה בין הבכי, ריר ודם יורדים מהסנטר.

"למה... למה אתה עושה את זה?!"

כרעתי לידה, לוקח את הפנים שלה בידיים שלי.

"כי את ביקשת. כי את צריכה את זה. כי את לא שונאת אותי—" לחשתי, שפתיי נוגעות באוזנה.

"את שונאת את עצמך. ואני היחיד שמוכן לתת לך את העונש שאת באמת רוצה."

"משחק שלישי: בחירה."

הנחתי לפניה את קיסם השיניים.

"עכשיו," אמרתי בקול רך. "יש לך שתי אפשרויות."

"את יכולה להגיד חדל או שאת יכולה להתענות."

היא בהתה בקיסם, כולה רועדת.

ואז—

היא צחקה.

צחוק מתגלגל, מעוות, כמו פח מתכת שנמעך.

"אין ילדה," ירקה לעברי, עיניה בורקות בטירוף. "לעולם לא יהיה."

"אני עקרה."

החדר שתק.

הבטתי עליה מעט מופתע, אבל מהר מאוד חזרתי לקרקע.

"טוב, שכחתי שבשלב כלשהו את תשקרי. זה טבעי ונכון."

ואז, בלי להסס, הרמתי את הקיסם שיניים, החזקתי את ידה, והתחלתי לדחוף אותו מתחת לציפורן בעודה צורחת ומתפתלת—

המשך יבוא.

"אני שונאת אותך" היא אמרה בעודה מחטה את פצעיה ביום של אחרי.
"למה הסכמתי לזה? אני לא הייתי מוכנה לכל כך הרבה" מלמלה לכיווני בעודי מוודא שלא ספגה שום נזק תמידי. "את בסדר, רק תדאגי לחטא את הפצעים כל כמה שעות כדי למנוע זיהום".

-        יממה קודם לכן –

"אז תגיד, זה נכון השמועות על התחביב המוזר שלך?" היא אמרה בעודה אוכלת את הפסטה שהכנתי. "יש לי הרבה תחביבים מוזרים, בואי תגידי לי מה שמעת ואומר אם מדובר באמת" השבתי בעודי מנסה להביט בצלחת ולהימנע מיצירת קשר עין.
"אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת" מלמלה, "לא אני לא" השבתי, "התחביב שלך לענות אנשים" אמרה בתוקפנות "זה לא תחביב, זה היה משהו שעשיתי עבור כסף ואני לא גאה בכך" אמרתי בעודי מנסה להתחמק במבטי מופתע מעט לשמוע שאלה זו.
"זה היה תקופה קשה עבורי, עשיתי את זה כי הייתי חייב, לא היה לי ברירה" המשכתי.
"אני יודעת, רואים אלייך שאתה אדם טוב שפשוט עבר דברים קשים, מה שמעניין אותי זה למה אתה? למה אתה הייתה זה שצריך לגרום לצעקות ולנזק? אתה לא נראה כמו אחד שמסוגל לזה."
היא ניסתה לצוד את המבט שלי. "אני לא רוצה לדבר על כך" אמרתי בעודי מתחיל לפנות את השולחן. "אבל אני רוצה, אני רוצה שתגיד לי את זה, אני רוצה שתעשה לי את זה." התגרתה בי.
"תעשה לי את זה? תגידי את נורמלית?" השבתי "אני לא נורמלית, אבל גם אתה לא, אתה פשוט אדם שנראה נורמלי" צחקקה ונשענה לאחור, "אתה לא מסוגל לפגוע בזבוב".
"זה נכון, זה באמת קשה לי לפגוע באדם אחר כי ראיתי כל כך הרבה סבל ויצרתי כל כך הרבה ממנו עד שהחלטתי להדחיק את זה ממני" גמגמתי.
"אז אין לך את הביצים לעשות את זה הא? זה נכון מה שאומרים שעם הגיל מתרככים" אמרה וצחקה. "אני לא התרככתי, אני פשוט החלטתי שאני לא רוצה את העולם הזה יותר" אמרתי מעט בכעס על הזלזול אשר היא אמרה לי.
היא נשענה על השולחן מפקסת את המבט בי "למה? מה מפריע לך לעשות את זה? הראי אתה רגיל לקולות, למראות, לריחות".
"זה לא יוצא לי מהראש, אותם אנשים אשר עשיתי מה שעשיתי רק כדי להוציא מהם מה שרציתי"
"אז תוציא ממני את מה שאתה רוצה" אמרה ותפסה את תשומת הלב שלי "למה הכוונה?".
"אתה רוצה להיות מי שיקבע את שמו של הילדה או הילדה נכון? תוכיח שאתה מסוגל להוציא את זה ממני, את אפשרות הבחירה שלי" אמרה ולגמה מכוס היין. "את לא רצינית, למה שארצה לקבל את הזכות המוחלטת הזו בדרך כזו? זה נכון שאני רוצה לקבוע, אבל יש גבול".
"אתה לא צריך להגזים, כאילו... לא ממש, אני לא רוצה להיות נכה אני פשוט רוצה לראות אותך מנסה להוציא ממני את זה בכוח או שאולי אני אצליח לשבור אותך ואת הרצון שלך להוציא את זה ממני". "תמשיכי..." אמרתי תוך כדי שאני מביט לה בעיניים. "אם אתה מצליח לגרום לי להגיד חדל, אז אתה זה שקובע את השם, אם אני מצליחה לשרוד את העינויים שלך ואתה מפסיק או אומר חדלי אז אני זו שקובעת" אמרה בעודה מחייכת חיוך נבזי. "רק אתה יודע, אל תשאיר אותי נכה וכזה".
"אוקי... אני מוכן לזה, אבל את צריכה להבטיח לי שזה יהיה חד פעמי".
"אתה יודע שאני לא יכולה להבטיח את זה, אבל היי, אולי אתה תעשה לי כל כך הרבה סבל שזה יגרום לי לא לעשות את זה יותר" המשיכה לצחוק.
"אני מקווה שאת יודעת שאני אוהב אותך, אבל מעכשיו את הולכת לראות אדם אחר לגמרי".
אמרתי זאת בעודי מתקרב ומסתכל עלייה וסוגר את הדלת מאחוריי.