יוצר החלומות

לא הייתי כאן זמן מה. לא עדכנתי, לא נכנסתי. אפשר לתרץ את זה בחוסר זמן, אבל האמת היא שזה עניין של סדרי עדיפויות. עכשיו החלטתי לעצור ולכתוב.

ביום ראשון מתחיל פרק חדש: מעבר לתחום המדיני. קו ירושלים - תל אביב יהפוך לשגרה. ביום ראשון אאסוף את חפציי מהמשרד הישן ואמשיך הלאה. לא בטוח שאטרח לעשות שיחת סיכום עם המנהל האחראי, אבל כן אפרד מהסגנית שהצטרפה לאחרונה. היא הוכיחה לי שעם ניהול נכון ומכבדים, העבודה יכולה להיות מספקת. הערכתי אותה על כך ואמרתי לה את זה. לגבי המנהל שלי? לא חסכתי בביקורת על הדרישות שלו. מגיע לו, ומגיע למערכת, שהדברים יהיו על השולחן.

הלימודים מתקדמים, אם כי לא בקצב האידיאלי. היעדר מנחה לתזה עדיין מעיב עלי. אני מתנהל בתוך המערכת בצורה טובה, אבל המחשבה לסיים את התואר ללא תזה קשה לי. זה מרגיש כמו פוטנציאל מבוזבז, ואני מקווה למצוא פתרון בקרוב.

בגוף, השינוי ניכר. המשקל הבוקר הצביע על 69.6 ק"ג - ירידה של 6 קילו בחודשיים. הורדתי כ-4 קילו שומן ו-4 אחוזי שומן (לצד ירידה קלה במסת שריר). יש לי סוף סוף תפריט עשיר, ולכבוד התוצאות קניתי לעצמי "נינג'ה קרמי". מגיע לי.

ככה נראית היציבות שלי: קורא מנגות, לומד, קורע את עצמי באימונים בעצימות גבוהה, ואפילו מתחיל פרויקט עם העירייה. אני פרודוקטיבי כל עוד הקרקע יציבה. ועם זאת, השדים הישנים עדיין שם. הפחד להתחיל עם נשים, ליזום שיחה או לחשוף רגש עדיין משתק. הפלאשבקים חוזרים, תוקפים, ואני מנסה להילחם בהם אך לא מצליח לבד.

אני מבין שאני צריך טיפול.

אני תמיד אשמח לדבר, זה כיף לדבר.

"רוצה סיגריה?" שאל הממונה עלי.

"אתה יודע כבר את התשובה," עניתי.

"כן אני יודע, אבל אתה יודע, צריך להיות מנומס."

"תקשיב, אל תנסה לשחק לי אותה מנומס. אתה עושה טריקים של סוכן מתחיל, דברים שאנשים רואים בטלוויזיה. רק מעצם המחשבה שאתה מציע לי את כלי ההרס הזה, אתה יודע שאני אעיר על כך."

"אני חייב להגיד שאף פעם לא הבנתי למה אתה לא מעשן. מתאים לך."

"כן? מתאים לי? סרטן? ריאות שחורות? לחץ דם גבוה? אימפוטנציה? למות מוקדם?"

"הנה שוב הנקודה הזאת - למות מוקדם. איך אחרי כל השנים האלה אתה עדיין לא מבין את זה?"

"מבין מה?" עניתי. הוא רק חייך.

"אל תנסה לעשות לי את המשחקים שלך. תענה, דבר ישיר."

"אנחנו לא נגיע לגיל מבוגר, אתה יודע את זה. כל מי שמגיע לכאן לא מגיע לגיל מבוגר. חלקנו מתים מאיזה התקף לב, חלקנו מתים במשימה, חלקנו לוקחים את המוות בעצמנו."

"אתה בדיוק כמו כל השאר בנושא הזה. כל השאר זה אני וכל מי שכאן. עברנו כל כך הרבה שזה לא יעזוב אותנו עד לקבר, וגם שם אנחנו רק נגרום לעוד סבל - הפעם לקרובים שלנו."

שתקתי באי-נוחות.

"אז למה שלא תתחיל? בוא תעשן, תהנה מזה."

"לא. אני לא מוכן ללכת בכיוון הזה. גם אם מה שאתה אומר הוא נכון, אני מעדיף לחיות את החיים הטובים והבריאים בדרך לשם."

"אה, כי וויד זה לא בריא? זה לא ייתן לך שקט בראש הזה?"

"גם אם לוויד יש השפעות חיוביות, אני לא מוכן להפוך לסוג של עבריין. אם זה היה חוקי, ייתכן והייתי אומר לך משהו אחר."

"אתה כזה לפי הספר."

"אתה מופתע מזה? אני מזכיר לך מה הכינוי שלי כאן - אני כתבתי את הספר. לפחות את הדף שכולם מפחדים לקרוא."

"אז מה עכשיו?" הוא שאל.

"עכשיו?" עניתי. "עכשיו אני יוצא להפסקת צהריים, אוכל את הארוחה הבריאה שלי ובדרך צובר עוד צעדים כדי להיות בריא."

"כיף פתאום שאין לחץ, הה?" הוא ענה.

"פתאום יש שקט, פתאום אין כל כך הרבה אנשים."

"זה מוזר," עניתי.

"כן... זה מרגיש לא תקין. זה כמו איזה סרט אימה שמורידים את הקול לפני שקופץ על הגיבור משהו קטלני."

"השקט שלפני הסערה," הוא הוסיף.

"אין סערה. הסערה נגמרה. זה השקט של היום שאחרי בשדה הקרב, שבו אפשר לשמוע רק את העורבים מחפשים גופות לנקר ולאכול."

"אתה מתגעגע לבלגן?"

"אשקר אם אגיד שלא."

הוא הסתכל עליי לרגע ארוך, ואז אמר: "אז תישאר."

"לא. אני אמרתי שאני מסיים עם המקום הזה."

"למה? אתה אוהב את זה. זה יקרה שוב, תישאר."

"אתה לא מבין שאתה בלתי חליף?"

"גם אם זה נכון, זה כבר לא בעיה שלי."

"אז בעיה של מי זה? שלנו? מה יש לך שם בחוץ?"

"אתה בודד, אין לך שום דבר בחוץ להשיג. מה אתה תעשה? תשיג איזה עבודת משרד? תעבוד מתשע עד חמש באיזו עבודה משעממת?"

"אתה יודע איך זה שם בחוץ - משעמם, חסר אקשן ואדרנלין. לא סתם אחרים מתחרפנים, מתחילים לעשות דברים מוזרים כדי לקבל את הריגוש הזה. הם משתעממים. הם אומרים שהיו חוזרים ליחידה בקלות, מקבלים את הרגש שיש רק כאן."

"חלק אפילו מצליחים להקים משפחה ולשמר אותה. חלק פשוט מביאים ילד ומתגרשים כי הם מתים בפנים, וזה פשוט לוקח לאישה זמן לראות את זה."

"ואתה? אתה לא מסוגל להיות עם אישה, זה ברור לכולם. אתה אדם טוב מידי, אתה לא רוצה לפגוע במישהו בלי שיש סיבה. מי תהיה איתך? מי תסכים לשכב ליד אדם קשה כל כך?"

"אז מה תעשה? תשקר? תגיד שאתה משהו אחר?"

הרמתי יד כדי לעצור אותו, אבל הוא המשיך.

"ובכן, זה יכול להיות אחלה של דבר. זה גם יכול לעבוד לך לאורך זמן. אבל בסופו של דבר תרצה להיות אמיתי ולהגיד. וכולם יודעים שברגע שיודעים מי אתה - קודם כל המוח נדפק כי זה לא הגיוני שמישהו שעושה כל כך הרבה דברים כמו שאתה עושה הוא כזה נחמד. שנית, תופסים ממך מרחק מפחד שאתה תמצא איזו נקודה עליהם ותספר הכל, או שתעשה להם את מה שאתה עושה לאחרים."

"רק כאן אתה באמת מי שאתה. רק כאן אתה מנצל את מלוא הפוטנציאל שלך. כאן אתה יכול להוציא את העצבים מתי שבא לך."

"ולך יש המון עצבים, כולם יודעים את זה. לך יש המון תסכול, ואתה אוהב להוציא אותם. תבין, כאן אתה יכול להיות באמת מי שאתה - שוחט."

"אני יודע שאתה רוצה להיות כמו האחרים באותה התקופה. פעם אחת פשוט לתפוס מישהו שהוא לא קשור בכלל ואתה יודע שלא תוציא ממנו כלום, ופשוט לשבור אותו, לפרק אותו לגורמים, להרוס משהו יפה עד תום."

"זה בוער בך - המחשבה, ההתנהגות, ההרס. אתה אוהב את זה. לא סתם אתה הכי טוב בזה, אתה אוהב את זה ממש. כל דוקו פשע שאתה רואה זה תירוץ למחשבה מה היית יכול להיות."

"אז הנה, אני נותן לך את האפשרות - תישאר. תהיה השוחט שבך."

עניתי בקול עצבני: "אני לא מוכן להיות הכלי שלכם עוד!"

"די! תעזבו אותי! לכו תשיגו לעצמכם קוף או משהו!"

"הרסתם לי את החיים!"

עניתי וטרקתי את הדלת שלו. הלכתי לאכול בלי תיאבון.

אתה יודע למה אתה פה? שאל אותי המפקד.

כדי לחקור, עניתי. טוב זה ברור, הוא אמר, אבל למה דווקא אתה, מכולם למה דווקא אתה?

כי אני זה שמביא את התוצאות? עניתי.

יפה, אבל למה אתה דווקא זה שמביא את התוצאות?

אני לא יודע, עניתי, קצת בניסיון להסתיר את התשובה שחשבתי שתגיע.

"בטח שאתה יודע" הוא ענה, אתה יודע טוב מאוד למה, אתה פשוט מנסה להסתיר את זה.

"זה כי אני כלי הרס נכון?"

כן! הוא ענה בשמחה בזמן שאני מסיט את המבט הצידה.

"אני שמח שאתה יודע את היעוד שלך", הרגשתי מנוצל מעט, כאילו אני טוב עבורם רק לדבר הזה.

זו שיחה שהייתה לי ממש מזמן, שיחה שעדיין נשארה בראשי.

במשך הרבה מאוד זמן הייתי עושה דברים רק למען אחרים, הכתפיים שלי תמיד היו יותר גדולות מכולם. תמיד הייתי מחפש איך להרים, איך לעשות, איך לסחוב, כבר מהיותי קטן תמיד חיפשתי איך לעזור, איך לשמח.

אז לזה מה שהפכתי, למכונת הרס, למפלצת בעלת שם, לאדם שאנשים מתעוררים ממנו מהסיוטים שלהם.

הרבה זמן הכחשתי את זה, הכחשתי שאני עובר ניצול, חשבתי שאני עושה את זה למען המטרה הטובה ואני באמת חושב שאני עושה את זה למען המטרה הטובה.

אבל בדרך, לא שמתי לב שאני פשוט גוזר על עצמי עוד ועוד דברים ועונשים שאני מפחד להראות.

לא נגעתי באישה כבר המון שנים, יותר שנים מאשר אני יכול לזכור כי אני כבר לא יכול לזכור איך זה לגעת באישה. הייתי מעניש את עצמי בבדידות, מפחד להיפתח, מפחד להיות אני.

תאמינו לי או לא, אני לא אדם רע, אני פשוט אדם טוב שעשה דברים רעים.

אבל בפנים? בפנים אני אדם רגיש שרק רוצה לשמח אחרים, לגרום להם לחייך, אז אני עושה דברים ולוקח על עצמי עומס מבלי לספר רק כדי לגרום לאחרים לשמוח.

עכשיו שנגמרה המלחמה אני כבר חסר שימוש, כמין אדם שלא צריך אותו כבר עד למקרה הבא.

אין לי חברים בעבודה, תמיד הייתי מתבודד, אני לא יודע אם הם היו מפחדים ממני או שפשוט לא הייתי יודע איך לתקשר את מה שאני רוצה שזה חברה והנאה.

אני בטוח שאם היו יכולים היו מקפיאים אותי או שמים אותי באיזה מחסן קר עד למלחמה הבאה שיצטרכו אותי.

לפני זמן מה דיברתי עם מטפלת שהייתה לי למשך קצת זמן והיא שאלה אותי מה אני רוצה בחיים והוא בר-השגה.

עניתי לה שהייתי שמח לעבור תאונת דרכים שתהרוג אותי על המקום. שרכב יפגע בי ויהרוג אותי על המקום וזה לא יהיה באשמתי.

ככה אני יודע שאני מת וזה לא באשמתי, ככה אני יודע שהמשפחה שלי תקבל פיצויים ותוכל לחיות חיים נורמליים.

כיום זה לא נכון אני חושב, החלום שלי הוא אנונימיות, אבל גם להיות חופשי, ובכן, הצעד הראשון לזה הוא לעזוב את המקום הזה.

לפני זמן מה פרסמתי כאן פוסט עם קישור לכתבה על נער בן 21 שהיה בכנסת ואמר שהחלום שלו הוא לדפוק לעצמו כדור בין העיניים.

המלחמה הזאת נגמרה ועכשיו כולנו צריכים להתמודד עם מה שעברנו.

אני מודה שבמובן מסוים אני יתגעגע לדברים שהייתי עושה שם, זה היה הדבר הכי קרוב שהייתי מרגיש להיות אל.

אחד הדברים שטד בנדי סיפר (על פי זכרוני זה היה הוא) שגרמו לו לבצע את המעשים האלה שוב ושוב היה הרגע הזה שהוא מרגיש ככה, כמו אל שבוחר מי יחיה ומי ימות, ברגע שהוא רואה בעיניו את הנשמה מתפרקת מהגוף.

אני אומנם אומר כאן הרבה, המון תוכן, אבל זה רק חלק מכל המסע הזה שאני צריך לעבור כדי להיות חי מחדש.

אני רוצה להודות למישהי ספציפית שבזכותה אני התחלתי לחשוב בכיוון הזה, היא אדם טוב.

כמו תמיד אשמח לדבר עם מי שרוצה, זה מאוד עוזר לי.

זה הולך להיות עוד פוסט עם הפרספקטיבה שלי בנוגע למלחמה, קצת צפוי לאור המאורע הגדול שקרה כרגע. האמת שייקח לי זמן לעכל את כל המלחמה הזאת ולכתוב את כל מה שאני רוצה להגיד, אבל עדיין אני חש בצורך לשתף על הימים האחרונים.

הימים האחרונים היו כפי שאמרתי יותר שקטים. ההגעה להסכמות שם ללא ספק שינתה את הכל. הייתי כבר בשיחה ואמרו לי אילו נחקרים שהייתי קשור אליהם ישוחררו. הודעתי באותה הזדמנות לממונה עלי שאני מבקש לעזוב את התפקיד. הוא אמר לי שהוא ידע שזה יגיע ממני. הוא לא מרוצה מזה אבל הוא לא יעמוד בדרכי - אם אמצא תפקיד שארצה, אני מוזמן להתמיין עליו. הרגשתי הקלה, אבל גם משהו אחר - ריקנות, אולי.

בכנות, אני עדיין לא יודע בדיוק מה אני רוצה. אני כנראה ארצה ללכת לתחום המדיני, דוברות מדינית. אבל מעבר לזה? אין לי מושג. אני עדיין לא ממש מעכל שהכל מאחורינו. אני גם לא חושב שהכל מאחורינו - אני עדיין חושב שיש כאן שנים רבות של עבודה במסגרת המדינית והכלכלית כדי לצאת מהמצב בצורה כלשהי. זה אפילו יהיה לי מוזר לחשוב שאנחנו לא במלחמה. אני אפילו לא בטוח שזה נכון, גם אם יגידו לי שהמלחמה הנוכחית נגמרה. עדיין יש כאן מאבק מדיני שלפנינו. עדיין יש הרבה אנשים שצריכים לתת תשובות, לקחת אחריות, ולהפיק לקחים.

אין לי מושג מה יהיה הדבר הבא שארצה לעשות, מעבר לחזור לספסל הלימודים ולסיים את התואר - בתקווה שאסיים אותו עם תזה ואוכל להמשיך לדוקטורט. מישהי נחמדה שקראה את הבלוג ושוחחה איתי שאלה אותי מה אני רוצה. ניסיתי לענות, ניסיתי להביע את הרצון שלי. אבל מה שבאמת רוצה...

אילו יכולתי, הייתי רוצה זוגיות. להיות בזוגיות עם מישהי שתיתן לי שקט ואינטימיות. מישהי שאוכל להיות החבר הכי טוב שלה - שנוכל לשחק בקונסולה ביחד, לעשן וויד, לראות סרטים, להיות צמודים. מישהי שאהנה מלהיות איתה, להוריד לעצמי מכנסיים ולמשוך את הראש שלה כדי לגרום לה להתחיל למצוץ לי במלוא הכוח. שאוכל לחזור מקניות ופשוט להתחיל לנשק ולחרמן, להפשיט אותה ולהתחיל לזיין אותה בכוח על גבי שולחן המטבח, לדאוג שהכלי שלי דופק אותה במלוא כוחו. כן, אני יודע שזה מאוד גלוי - אבל אני רק מתאר פנטזיה שלי על זוגיות.

אבל מעבר להכל, אני פשוט רוצה להרגיש אינטימיות וחיבור. משהו שונה ממה שאני עכשיו - הבדידות והפחד ליצור קשר ולדבר. זה מפחיד אותי, הרעיון לפתוח את עצמי מול מישהי. אבל בלי זה אני פשוט שוקע יותר ויותר.

אם הייתי יכול, הייתי שמח לעבור מדינה. לעבור למקום שאני לא צריך להתמודד עם החום - לחיות בשלג, בקור. מקום שבו אוכל לצאת לריצה ולא לחזור נוטף זיעה. מקום מבודד, שאוכל לשכב איתה והיא תוכל לצרוח את נשמתה מבלי דאגה שאחד מהשכנים מסתכל עלינו. מקום שאוכל לשכב איתה בטבע בצורה חופשית. אני מניח שזה היה נחמד בעולם אחר.

בינתיים אני פשוט מעכל את כל הימים האחרונים. מנסה לעשות כמה שיותר כושר כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי. אומנם הגוף כואב מאוד בגלל זה, אבל זה עדיף מאשר להיות בבית מתרוצץ אחרי המחשבות. הכושר לפחות גורם לי להרגיש שאני שולט במשהו.

תודה לכן ולכם אם קראתם את כל זה. כמו תמיד אגיד שאני שמח לדבר - זה באמת עוזר לי, גורם לי להרגיש פחות בודד.

NEVER AGAIN (AGAIN)

Verse 1

October seventh, sunrise over the sand

Three hundred kids dancing, flower crowns in hand

They came with rifles while the bass still dropped

Executed the peaceful, the music never stopped

You built your memorials from six million bones

Swore "never again" on their unmarked stones

But when the wolves returned for another feast

You counted our dead and called us the beast

Chorus

NEVER AGAIN

YOU CARVED IT IN STONE

NEVER AGAIN  

BUT WE DIE ALONE

YOUR PROMISE WAS POISON

YOUR MEMORY DECAYED

NEVER AGAIN

JUST WORDS ON A GRAVE

Verse 2

My stages went dark, my idols went mute

Waters and Morello trade their rage for their loot

They scream "fuck the system" from their mansion estates

But stay silent while we're fed to the gates

Selective rebellion, commercialized dissent

You sold out your values, I know what that meant

You preach revolution in your perfect little bubble

While my country bleeds and you call it trouble

Bridge (Slow, building)

I grew up on "War Pigs," learned hate from "Angel of Death"

Sabbath taught me evil, Slayer taught me to question the rest

But the prophets of metal, the gods of the scene

Turned their backs on the truth when the truth got obscene

Nova wasn't a headline, wasn't clickbait or trend

It was dancing kids slaughtered while the world hit "send"

You tweeted your feelings, you changed your display

Then went back to brunch while we bury our dead every day

Breakdown (Devastating)

AUSCHWITZ - YOU WEPT

RWANDA - YOU SCREAMED  

BOSNIA - YOU PROMISED

BUT JEWS? - YOU DREAMED

Of a world where we don't exist anymore

Just a footnote in your righteous war

"Never forget" until it's us who remember

Then you can't recall between March and December

Verse 3

I'm a metalhead born where the sirens still scream

Raised on rebellion but betrayed by the scene

The bands that I worshipped chose their side with a smirk

Progressive politics when it's profitable work

Don't preach me your "coexist," don't sell me your peace

I've seen your compassion - it's just a three-year lease

You mourn for the world but not for the Jew

Your "never again" was never for who?

Final Chorus (Raw fury)

NEVER AGAIN

YOUR PROMISE CORRODES

NEVER AGAIN

WE WALK THESE ROADS ALONE

YOUR MEMORY'S SELECTIVE

YOUR OUTRAGE ON SALE

NEVER AGAIN MEANS NOTHING

WHEN IT'S US WHO FAIL

Outro (Cold, final)

The festival of peace became a graveyard at dawn

The world looked away and then called us the spawn

Three hundred souls dancing under desert sky

Your "never again" was always a lie

I trusted the scene

I believed in the sound  

But when they came for us

No one was around

Never.

Again.

Again.

חג בבית לשם שינוי. הכל כרגע במצב שקט לאור שיחות המשא ומתן בנוגע לסיום המלחמה והחזרת החטופים. השקט הזה שלא עושים כלום - זה בגלל הפקודות. ככה פקדו, אז זה מה שיש.

אני רק מקווה שזה יסתיים - לסיים את המלחמה הזאת, לסיים את הכל ולעבור תפקיד אחר, כנראה אזרחי. אני מרגיש כאילו כבר עשיתי כאן די ויותר.

בינתיים? משתעמם. הולך 10 קילומטרים הלוך וחזור רק כי אני צריך לעשות כושר. מחפש דברים לעשות כדי להעביר את הזמן.

רשימת הצפייה שלי רק גדלה. חשבתי לצפות בסדרה על אד גיין, אבל ראיתי שהיא מאוד לא מבוססת על מציאות אז החלטתי לוותר. אני לא אוהב שמוסיפים הרבה דברים לשווא.

בכלל, אני חושב שלא היו צריכים לעשות הוספות. מעשיו של אד גיין מאוד ידועים ויש כל כך הרבה ניתוחים שכתבו עליו, כל כך הרבה מידע. הוא אדם שבגללו עולם סרטי האימה מאוד קיים.

אני יכול להגיד שאפילו חלק מהטכניקות שלי הן משהו שלמדתי ממנו. אני תמיד נהנה לקרוא וללמוד עוד על אותם מקרי קיצון כי הם מקרים כל כך לא שגרתיים שזה מעניין אותי לראות מה גרם לזה, למה זה גורם, ואיך זה מתבטא.

אני מאמין שאותם אנשים מהווים הרבה חומר שחשוב שנדע.

ובכן, חבל שהסדרה לא שמרה על היצמדות לעובדות - זה היה יכול לצאת טוב יותר לדעתי.

אם מישהי רוצה לשלוח הודעה ולדבר, אני יותר מאשמח. זה יעזור לי. אני בודד.

"אתה יודע למה אתה כאן?" שאל אותי אחד המפקדים לפני זמן מה.

"אתה רוצה שאני אענה לך את התשובה או את השקר שאתה רוצה לשמוע?" עניתי.

"לא זה ולא זה, אני רוצה להגיד לך למה אתה כאן כי נראה לי שאתה לא יודע כבר," הוא השיב.

"אתה כאן כדי לבצע פקודות. אתה כאן כדי לבצע את הפקודות שאחרים לא יכולים. אתה כאן כי אתה כמוני, רק כלים במשחק שלם שנקרא מלחמה. כולנו רק כלים במשחק - מזיזים אותנו, עושים איתנו מה שהם רוצים, משרתים את המערכת."

עצרתי אותו. "אוקיי, אתה חושב שאני לא יודע את כל מה שאמרת עד עכשיו?"

"חכה," הוא אמר, "עוד לא הסברתי לך למה אתה ספציפית כאן עושה את העבודה הזאת."

"תראה, יש הרבה שיכולים לחקור. יש כאלה שאפילו ירצו לשלם רק כדי לעשות את הדברים שאתה עושה. אבל אתה כאן כי אתה אחר מהם. אתה כמו טפלון - שום דבר לא נדבק אליך."

"אתה מסוגל לדבר עם האחרים על ספורט, על הנאה, ואז להיכנס לבצע את מה שאתה עושה ולצאת ולהמשיך את אותה שיחה כאילו לא היה כלום."

"אחרים בשוק ממך. הם בטוחים שאתה לא בסדר בראש בשל המעברים האלה. אפילו הטירונים - אלה ששומעים עליך ועל מה שאתה עושה, הם מתחילים לפחד. מספרים לחברים שלהם. יש סיבה שלא נותנים להם להסתכל על השיטות שלך - לא רוצים לגרום להם לבעיות."

הוא עצר לרגע, הסתכל עליי במבט קר.

"ובכן, הם לא טועים. כולנו לא בסדר בראש, בגלל זה אנחנו כאן," עניתי.

"כן, אבל אתה שונה. אתה מבין משהו שאנחנו לא. זה כאילו נולדת בשביל זה - נולדת לשבור, נולדת לגרום כאב. אנחנו רק משרתים, אבל אתה - אתה נולדת לזה."

"הנחקרים יודעים עליך. חלקם אפילו לפני שנעצרו כבר יודעים עליך לפי מה שהם אומרים."

הוא התקרב צעד אחד.

"הם יודעים על האכזריות שלך, על השיטות שלך. הפכת לבאבא יאגא, לשד שהם יכולים לספר עליו כדי לדעת להיזהר, לדעת לא להגיע לכאן. הם יודעים שברגע שאתה נכנס, יש כאן סיפור אחר. יש כאן סיפור של אדם שרק מחפש את הדרכים לבצע את העבודה שלו בצורה הכי טובה. יש כאן אדם שמנסה להיכנס מתחת לעור שלהם, לחשוב כמוהם, לנסות להבין אותם לעומק, ומיישם את זה כדי לדעת מה הדרך הכי טובה לגרום להם להישבר."

הקול שלו נעשה קר, כמעט קפוא.

"זה למה אתה כאן. נולדת לזה. הם יודעים את זה, אני יודע את זה, עכשיו גם אתה יודע את זה."

הוא עמד שם, מסתכל עליי. לא היה בזה הערצה. היה בזה משהו אחר - פחד מוסתר, אולי אפילו הקלה שאני בצד הנכון.

"אז תעשה את זה. תלך ותעשה את מה שאתה כל כך טוב בו."

זו אחת הפעמים שאני זוכר שמישהו הודה בפני כמה אני טוב במה שאני עושה. זה היה רגע לפני שנכנסתי לעוד חקירה - חקירה שהוא ידע שהוא צריך אותי בה במלוא שיאי.

לא הרגשתי גאווה. הרגשתי משהו אחר - הכרה קרה במי שאני באמת.

בא לי.

בא לי לנשק אותך, להבין את טעמך. להבין מה אכלת לאחרונה שיש לך טעם כל כך מדהים, להבין מה צבע האודם ששמת בדיוק.

בא לי להריח אותך. להריח את הבושם שלך, להריח את הזיעה החמה שלך בעוד הטמפרטורה שלך עולה יותר ויותר. להריח אותך בכל המקומות, לנשק אותם. להריח אותך למטה, לנשק אותך למטה, לגרום לך להשמיע קולות.

בא לי לגרום לך להשמיע קולות.

לא קולות של עצב - קולות של הנאה, של שמחה. לגרום לצלילים שמחים להגיע לאוזני ולהרגיש טוב עם עצמי.

בא לי לגעת בך במקומות שאת רוצה. בא לי להרגיש חיבור איתך, בא לי להימשך אלייך. להרגיש שאת ואני זה משהו שאי אפשר להפריד לזמן הקרוב, להרגיש שאני איתך, להרגיש שאני עושה משהו שאני אוהב ושאת אוהבת את מה שאני עושה.

בא לי להיות איתך. לראות את עינייך, לראות את האישונים שלך מתרחבים כי ראית משהו שאת אוהבת. להרגיש חי לגמרי, להרגיש שמחה, להרגיש הנאה.

לחלום אלייך ואז להתעורר לידך ולספר לך שחלמתי אלייך ואני כל כך שמח שזה ככה.

אבל אני לא יכול לעשות זאת. אני מפחד לדבר איתך, אני מפחד לגעת בך. אני מפחד כמו אדוארד והמספריים שלו - כי אני יודע שאני עלול לפצוע את מה שאני הכי אוהב. לחתוך את מה שאני רוצה הכי הרבה לחבק.

אני מפחד כי אני יודע לשם מה אני נוצרתי.

אנשים כמוני נוצרו כדי לדאוג שאת תהיי בטוחה.

אנשים כמוני נוצרו כדי לשמח אחרים גם כשהם לא יודעים - כי כשהם בטוחים, הם שמחים.

אנשים כמוני נוצרו כדי לסחוב את הכאב, לעשות את המלאכה שאחרים לא יכולים לעשות.

אנשים כמוני נוצרו כדי להיות הרוע, השובר.

אנשים כמוני נוצרו כדי להיות בסיוטים של אחרים. לגרום לאחרים לצעוק את שמי גם שנים אחרי שהם כבר לא ראו אותי, לגרום להם להתעורר בצעקה ליד אהובתם ולהגיד ששוב הם חלמו אליי.

אנשים כמוני לא יודעים ולא צריכים לדעת מה הוא מגע של חום.

אנשים כמוני הם רק כלי. כלי שנועד להרוס דברים.

אנשים כמוני נועדו לסחוב את משקל ההרס על הכתפיים ופשוט לספוג את זה.

אנשים כמוני נועדו כדי להיות המוות.

וזה כואב.

כואב לדעת שהידיים האלה לא יוכלו לגעת בך. שהשפתיים האלה לא יוכלו לנשק אותך. שאני אשאר תמיד במרחק, שומר עליך מכל הרעים בעולם - כולל מעצמי.

אז אני נשאר כאן, במרחק הבטוח, ורק מסתכל. כי זה מה שאנשים כמוני עושים הכי טוב - שומרים על מה שאוהבים מרחוק.

שוב, לפני שאתחיל - חשוב לי להגיד: אני לא מנסה להיות פרשן, אני לא מנסה להגיד מה נכון ומה לא. אני רק מנסה להגיד את מה שאני חושב.

תשובת חמאס, או ליתר דיוק - ההימנעות שלהם מתשובה
חמאס יודע שכרגע זו כנראה אחת ההזדמנויות הכי טובות שלהם לסיים את המלחמה הזאת ולצאת עם עסקה טובה. למה? כי הלחץ הבינלאומי על ישראל הוא עצום, והמצב הפוליטי הפנימי של נתניהו מאתגר מאי פעם. ובכל זאת, הם מנסים בכוח למשוך את זה.

למה? ובכן, זה די ברור.

הם יודעים שנתניהו לא רוצה להגיע ל-7 באוקטובר השנה במצב שבו הוא בלי עסקה. הוא לא רוצה שזה יהיה המצב, הוא רוצה להביא ניצחון כלשהו - והם בוחרים לנצל את זה. הם מחפשים כרגע כל דבר שהם יכולים כדי למשוך את זה ולפגוע בתדמית של נתניהו וגם של טראמפ, בשל התמיכה שאמריקה נותנת.

מהצד האחר, הם יודעים שהלחץ המדיני נמצא כרגע על נתניהו במאות האחוזים. מדינות העולם לא היו נגד ישראל בעוצמה כזו כבר שנים רבות. הוא צריך דרך לצאת מכל המצב הזה בצורה שנראית כמו הישג.

אז מה הם עושים?
מושכים זמן.

האולטימטום של טראמפ ל-6 באוקטובר הוא ברור - הוא רוצה לתת להם את כל הזמן שנתניהו מוכן לתת.

אם הם לא יהיו מוכנים? התסריט די צפוי.

נתניהו יבין שזה המצב וישראל תעלה עוד מדרגה בפעולות הצבאיות. חמאס ייראה כמי שבחר שלא להסכים, והפספוס של ההזדמנות הזאת יוטל עליהם. נתניהו יגיד ב-7 באוקטובר שחמאס עשה את הבחירה שלו - והוא ישלם על המעשים שלהם.

האם הם יסכימו? קשה לדעת. יש סיכוי שהם לא יכולים להסכים והם סתם מנסים למשוך עוד זמן כדי להיערך.

בסופו של דבר, אני רק מקווה שהכל כבר ייגמר. ועדיף שעה אחת מוקדם יותר.

כן, זה עוד פוסט כיפור. האמת? הכיפור הזה עבר במצב שאני רק חיכיתי שהוא יסתיים.

כפי שאמרתי בפוסט הקודם, לא תקשרתי עם העולם החיצון ממש רק כדי לנוח. אבל אתם מכירים את זה - הרצון לנתק מתנגש עם הצורך לדעת מה קורה. אז כמובן שברגע שהסתיים, קפצתי ישר לבדוק - האם יש חדש? מה היה עם המשט? האם יש הסכם?

המצב הפוליטי
אני הולך להגיד כאן את מה שאני חושב. לא אומר שאני צודק, לא אומר שזו האמת המוחלטת - זו פשוט הקריאה שלי למצב מהזווית שבה אני רואה את הדברים.

אנחנו צריכים להבין משהו חשוב. נתניהו רוצה כרגע הסכם. זה ייראה טוב לו לסיים את זה לפני ה-7 באוקטובר - הוא לא רוצה שיגיע התאריך הזה ויתחילו שוב כל ההפגנות וכל הבלאגן המדיני על נושא החטופים. הוא רוצה לרצות את תמיכת טראמפ ולאפשר לטראמפ לצאת התותח מול העולם, כשבפועל נתניהו הוא זה ששולט בחוטים מאחורי הקלעים.

2026 היא שנת בחירות. אומנם קיימים תסריטים שבהם המצב ישתנה, אבל בואו נלך על המצב הנוכחי - בחירות בזמן מלחמה. הגוש של נתניהו מאוד מאבד כוחות לאור כל מה שעברנו כולנו. גוש חדש סביב בנט כנראה יקבל את התמיכה.

נתניהו לא רוצה את זה. הוא רוצה לצאת לבחירות במצב שהוא בא ואומר: "אין יותר איום מעזה, אני הייתי כאן ודאגתי שזה ייגמר. אין יותר איום איראני ואין יותר איום חיזבאללה. אתם צריכים אותי בשלטון כי הבטחתי שאתן לכם את הניצחון המוחלט - וקיימתי את זה."

קריאה והתבוננות
אז בזמן שהעולם בחוץ המשיך להסתובב, אני ישבתי עם ערימת ספרים וקומיקס. כל הכיפור קראתי - מקומיקס על מלחמת העולם השנייה, לספר של האנובמבר, למנגה שקשורה להפצצה על הירושימה. זה מצב קצת מוזר עבורי - להיות מנותק מכל מה שהולך, ובכל זאת לקרוא על כל מה שהלך. זה גרם לי לתהות באיזה שלב אנחנו כרגע.

הגוף והנפש
כל המתח הזה, כל הסטרס - זה לא נשאר רק בראש. הגוף שלי שילם את המחיר.

ביום ראשון אני סוף סוף הולך לטיפול - 90 דקות של עיסוי ספורטיבי, בתקווה שזה ישחרר לי את הגוף קצת. הוא כל כך לחוץ עם כל הסטרס. אני מוצא את עצמי כל פעם זז במהלך השינה שוב ושוב, רק כדי לישון בצורה שקטה בלי כאב.

לפעמים כל המצב הזה גורם לי לחשוב - למה אני לא מעשן וויד? לפחות הייתי שקט למשך קצת זמן. כן, ברור לי שזה בעייתי כשאתה נמצא במעונות, אבל עדיין...

אבל אז אני זוכר: כל יום שעובר ואני לא מעשן - זה עוד יום שאני יכול להגיד שאני לא מעשן. אלכוהול? מבחינתי סיימתי עם הדבר הזה. וויד? אני פשוט לא רוצה את כל ההתעסקות. פלוס, אני לא רוצה להכניס לריאות עשן כשאני מקפיד כל כך לעבוד ולשפר את היכולת הגופנית שלי.

אז זה היה הכיפור שלי - איפשהו בין הרצון לנתק לבין הצורך להבין, בין קריאה על מלחמות עבר לבין חיים בתוך מלחמה בהווה. שחררתי את המחשבות, ועכשיו חוזר למציאות.

מוזמנים לדבר איתי - אני תמיד שמח לעשות את זה.