יוצר החלומות

הרגליים שלי כואבות, המוח שלי רדום, הנפש שלי עייפה.
אני מנסה לחיות כמה חיים בו זמנית, ואני מרגיש את העומס.
לרוץ, להתאמן כמעט כל יום, ללמוד ולהגיע לציונים גבוהים, לפתח שתי אפליקציות במקביל, לקדם את עצמי.
לפעמים אני לא יודע איזה יום היום. אני רק יודע שצריך להספיק - לעבוד, ללמוד, להתאמן.
כששואלים אותי מה אני עושה בסוף השבוע, התשובה תמיד אותה תשובה: נח. נח, ונותן לדברים החשובים - כמו לימודים - את המקום שלהם.
ואז שואלים אותי, אם ככה, למה אתה מתאמן כל כך? למה אתה משקיע כל כך בגוף שלך?
האמת? אני לא תמיד יודע. אני פשוט עושה את זה כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי. כדי להגיע לרמה שבה אני נראה כמו שאני רוצה להרגיש. כדי להתחיל להגיע לעשרת אחוזי השומן ההם.
אבל מה זה משנה אם אתה לא מתחיל עם נשים?
שוב, אני לא יודע. אני רק יודע שאני רוצה יותר. לדחוף את עצמי קדימה, להיות שווה יותר. לא משנה כמה זמן פנוי יש לי - אני צריך לדעת להשתמש בו כדי להשתפר.
מאה שכיבות סמיכה ביום, רק כדי לאתגר את עצמי. לאכול כל יום את אותו האוכל - אותה גבינה לבנה, אותו בשר, אותו סלט, אותו מעדן.
להגיע לסוף השבוע רק כדי לנוח. להרשות לעצמי לאונן רק כדי להרשות לעצמי לאכול משהו שהוא לא 100% בריא.
אני נראה היום הרבה יותר טוב משהיה לפני שנים. אבל בפנים אני פשוט רוצה אינטימיות. ואולי הרגשה של אישור - שהצלחתי במשהו.
ומה עכשיו? עכשיו לחזור לצפות באיזו סדרה בזמן שהבינה עובדת על האפליקציה. לעבור על רשימת המטלות של היום בזמן שאני עושה דברים אחרים. ללכת לישון בזמן, כדי לקום מחר ולהמשיך לעבוד ולהתאמן.
עוד 19 יום אני פוגש את החברים מהתואר הראשון. אני רוצה שיהיו בשוק שהצלחתי להגיע לגוף כזה.
אבל בפנים אני יודע שכל עוד לא הגעתי לעשרה אחוז - שום דבר לא נגמר.

מכל הדברים המוזרים שקרו במערכה הנוכחית, התופעה שהכי מפתיעה אותי היא הנהירה ההמונית למצפה רמון.

ביום רגיל, המקום הזה הוא חור בנגב. סוג של שמורת טבע לחברות שמחפשות הטבות מס מהמדינה או דילים של עיירות פיתוח. אין שם באמת מה לעשות, חוץ מלספור כוכבים או להעביר לילה באחד החדרים שמארחים את כל "הבוגדים" (אלו שברחו מהמרכז ברגע שהתחיל להיות חם מדי).

ופתאום? נהירה המונית. חברות הייטק, משפחות, צעירים - כולם נוסעים אל המכתש.

אבל הנה המתמטיקה הפשוטה של המצב: קחו כמות אדירה של אנשים, רובם צעירים, תדחסו אותם למקום אחד מבודד, תוסיפו לזה רמות סטרס של מלחמה וצורך נואש לפרוק לחץ - ומה תקבלו?

בדיוק. סדום ועמורה (וזה אפילו קרוב גאוגרפית, אם בודקים במפה).

הסיפורים שמתחילים לזרום משם נשמעים כמו תסריט לסרט אירוטי בגרסת המילואימניקים. אורגיות, חילופי זוגות, סקס חסר עכבות בכל פינה. אנשים פשוט מחפשים להרגיש משהו שהוא לא פחד או חרדה.

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתלונן. שייהנו. בסוף, לפרק עצבים ולהכיר אנשים דרך הגוף זו חוויה מעולה, אולי אפילו הדרך הכי כנה לשמור על שפיות. מי יודע, אולי מתוך הזיעה הזו עוד יצאו קשרים עמוקים.

זה פשוט מצחיק אותי. ככה זה הישראלים - ככל שהמצב בחוץ יותר עצוב וקודר, ככה אנחנו מחפשים את האקסטזה הכי פרועה בפנים. רוקדים על שפת המכתש, כאילו אין מחר.

באחד המפגשים שלי עם הגורם המטפל, אמרתי דברים שרק ברגע שיצאו מהפה שלי, הבנתי עד כמה הם מדויקים. עד כמה הם באמת אני.

דיברנו על מניעים. על למה אנשים עושים את מה שהם עושים. אמרתי לו שאחרים בטח יבואו וימכרו לו סיפורים על "המטרה". הם יגידו שהם פועלים בשם אידיאל גדול, שהם עושים דברים קשים כי "המטרה מקדשת את האמצעים".

אבל אני? אני לא אשקר לו. המטרה כבר מזמן לא חשובה לי. אולי פעם היא הייתה, אבל היום היא סתם תפאורה ריקה. אני עושה את זה בשביל ההנאה.

יש הנאה צרופה בלחזות בכאב. יש סיפוק אדיר בלראות מישהו מתנגד, כי התנגדות היא רק הזמנה לנסות עוד דברים. היא דלק. זה הרגע שבו אני מחפש את הדרכים לשבור, לרסק, למצוא את הסדק בנפש ולהרחיב אותו עד שהכל יתמוטט. אני לא כאן כדי לבזבז זמן על שאלות של מוסר או מצפון. המוסר הוא רעש רקע שאני מצליח להשתיק בקלות.

לפעמים אני נותן לצד השני להרגיש שהוא מנצח. אני נותן לו להתעטף בתחושת ההצלחה, רק כדי להראות לו שברגע האמת - הוא הפסיד כבר מזמן. אני רוצה לשבור אותו לחלוטין. את הגוף, את המוח, את כל מה שמגדיר אותו כבן אדם.

אני לא מחפש ניצחון רגע. אני מחפש נצחיות. אני רוצה להרגיש שיזכרו אותי, אבל לא בגלל הישגים או חסד. אני רוצה לבוא להם בסיוטים. אני רוצה להיות הצל שמלווה את חייהם שנים קדימה, זה שהם ינסו להדחיק ולעולם לא יצליחו.

אני כאן כדי להצדיק את השם שלי. המוח שלי כבר גמור, שרוף מכל מה שעברתי, עייף מהחיפוש אחרי משמעות נורמטיבית. אז הוא מחפש דרכים אחרות לעקוף את הכל. לפעול. להשיג. לראות אותם סובלים ולהבטיח שהסבל הזה יהיה חתום על שמי.

זה לא יפה, זה לא מוסרי, אבל זו האמת היחידה שנשארה לי.

עוד מעט פסח. את החג הזה אני הולך להעביר לבד. בין המטלות של התואר לבין השקט של החדר, אני אמשיך לחייך, למרות שבסוף היום אני הולך לישון במיטה הזאת לבד. אני לא מתלונן, וזו לא בקשה לרחמים. אלו פשוט העובדות של המציאות שלי כרגע, בין אם ארצה בכך ובין אם לא.

קיבלתי כמה הזמנות לבוא לעשות סדר, אבל הקונספט הזה מרגיש לי רחוק. מצד שני, גם האלטרנטיבה לא מדברת אליי. מעולם לא התחברתי לסצנה הזאת של לצאת לבר, לחפש איך לטשטש את המציאות או לקוות שמישהי תשתכר מספיק כדי שזה יוביל למגע. החיים בפיכחון מלא הופכים את כל העמדת הפנים הזאת, את כל משחקי החיזור מבוססי האלכוהול האלה, לשקר אחד גדול שאני פשוט לא מסוגל ולא רוצה לקחת בו חלק.

אז מה אני יכול לעשות? כנראה שכלום. מה אני רוצה לעשות? יותר מדי.

אני חי בתוך דילמה מתמדת, תקוע בין הרצון לצאת החוצה לבין חוסר היכולת להביא את עצמי לעשות את זה. קיים בי רצון עז לאבד שליטה, שמיד מתרסק אל מול הפחד המשתק מהתוצאות של אותו שחרור. זה מחלחל לכל חלקה, אפילו לאוכל - הרצון לאכול משהו טוב מלווה מיד בידיעה הברורה שאתבאס על זה אחר כך. אז המשמעת משתלטת, ואני פשוט מוותר על הכל מראש. מהדק את האחיזה בעצמי, עוצר את האוויר, ורק מקווה לצלוח איכשהו את החודש הזה.

אני מוצא את עצמי מתגעגע לעבודה הקודמת שלי, אבל במקביל מבין שאני כנראה פשוט חווה תסמיני גמילה מהעבר, מתחושות ומוודאות שכבר לא שם. ובינתיים? עוד לילה של עשר שעות שינה לפניי, אלא אם כן האיראנים יחליטו להרוס לי גם אותו.

יש לי לא מעט סיבות להיות מתוסכל, אבל בסוף, הכל מתנקז לבדידות. התסכול נובע מהפער הכואב בין הידיעה שאני מסוגל לעשות ולשנות, לבין התחושה שאני פשוט לא מסוגל לזוז. אני רוצה חברה. אני רוצה לדבר, להכיר, לשמוע ולדמיין. תמיד הייתי כזה בסופו של דבר - מונע מהרצון לחקור ולהבין, ללמוד ולהתפתח. נכון, רוב הזמן ניתבתי את האנרגיות האלה לכיוונים פחות נכונים עבורי. אלו היו כיוונים ששירתו היטב הרבה מאוד אנשים אחרים, אז אולי בעצם אני זה שטועה? אני כבר לא בטוח.

אבל היי, אם הגעת עד לפה, ואיכשהו הצלחת להבין מה הולך כאן בין השורות... את מוזמנת לשלוח הודעה. אני תמיד אשמח לדבר.

עוד חג מתקרב, וההזמנה של ההורים כבר מונחת על השולחן כמו סימן שאלה שאין לי כוח לענות עליו. אמרתי להם שלא אבוא. הם דואגים שאסיים לבד, והם צודקים - אני באמת אסיים לבד. אבל בנקודה הזו, הלבד הוא לא עונש; הוא המקלט היחיד שלי. אני פשוט לא מסוגל להיות בחברת אנשים. המבטים שלהם, הציפיות שלהם, הרעש שלהם - הכל חודר לי מתחת לעור.

אומרים שרחמים עצמיים הם בזבוז של זמן, ואני מסכים. הם לא יעזרו לי כאן. רק התמודדות. אבל איך מתמודדים עם מי שהייתי?

לפעמים אני תוהה אם אני צריך להלקות את עצמי על העבר, לסחוב את השוט הזה על הגב לכל מקום. ולפעמים, ברגעים נדירים של שקט, אני מבין שזה פשוט מי שאני. שזה מאחוריי. שמגיע לי קשר, שמגיע לי יחסים, שאני לא המפלצת שחלק מהאנשים - ואולי גם אני - ניסו ליצור.

אני לא מפלצת. לא משנה כמה רציתי להיות כזה.

האמת היא שהם הכריחו אותי לרצות את זה, אבל הבסיס? הבסיס תמיד היה שם. התשתית הזו שיודעת איך להשיג את מה שהיא רוצה, איך לגרום לדברים לקרות, ואיך - כשצריך - לגרום לנזק המדויק ביותר.

העבר לא נשאר מאחור, הוא הולך איתי ברחוב. כשאני עובר בסמטה ורואה סימנים שמישהו אחר לא היה מבחין בהם - שריטות של אלימות שקרתה, ריח של מצב מוכר - זה מגרד לי בכל הגוף. השלמתי עם זה שלעולם לא אהיה שקט באמת. אני תמיד אהיה זה שיושב במסעדה עם הגב לקיר, העיניים שלי יסרקו את נקודות היציאה לפני שאסתכל בתפריט. אני תמיד אנתח תמונות בראש, אבחן כל תנועה במקביל, רק כדי להרגיש שאני עדיין בשליטה.

זה מי שאני. דריכות בלתי פוסקת.

באופן מוזר, דווקא האזעקות האחרונות גורמות לי לישון. אולי כי הן הופכות את הכאוס הפנימי שלי למשהו חיצוני ולגיטימי. אבל אני ישן הכי טוב כשיש סופות. כשהרעמים מרעידים את החלונות, הרעש הזה מזכיר לי תקופה אחרת. תקופה שבה הרעש בחוץ תאם בדיוק את הרעש שבפנים.

ובתוך הרעש הזה, סוף סוף, אני מוצא מנוחה.

אם קראת עד לפה ואת רוצה לדבר, אשמח, אני תמיד שמח להכיר אנשים.

החדר היה חם מדי, לח, מלא בריח כבד של זיעה ישנה, פחד ורוק יבש.
הוא צרח, קילל בערבית חנוקה ומתפרקת, גוף מתפתל בכיסא הרתום כמו חיה שכבר מרגישה את הלסתות נסגרות סביבה. הכיסא חרק בכל תזוזה אלימה, הברגים רעדו, הרצפה רטובה מרוק, דמעות וזיעה.
דחפתי את העגלה פנימה.
גלגלים שקטים, כמעט לא נשמעים על הרצפה.
לא הסתכלתי עליו.
לא אמרתי מילה.
סגרתי את הדלת מאחוריי בלחיצה רכה, והרעש שלו נחלש מיד - כאילו החדר עצמו החליט להשתיק אותו, להכניס אותו לתוך קופסה.
הוא המשיך לירוק קללות, מתנשף בכבדות, עיניים אדומות, פה פתוח כמו פצע פתוח.
פתחתי את המגירה השנייה בעגלה.
הוצאתי את החלוק השחיטה - נקי להחריד, בד כבד, קר כמו עור מת.
קשרתי אותו סביב גופי לאט, כאילו אני מתכונן לטקס שכבר ביצעתי אלף פעמים.
הבד נצמד לגוף בלי רחמים, כמו שכבה שנייה של עור.
הוא כבר התעייף.
הקללות הפכו לנשימות רדודות, גוף רועד, זיעה זולגת מהמצח כמו דם דק.
הסרתי את הבד הלבן מהעגלה.
הכלים נחשפו באור הקר של המנורה:
מלקחים כסופים מבריקים, סקלפל דקיק כמו סכין גילוח, מחטים ארוכות, מכשירים ניתוחיים מסודרים בשלמות חולנית, וארבעה בקבוקונים זעירים עם נוזלים שקופים - אחד מהם יגרום לו להרגיש שהעצבים שלו בוערים מבפנים, בלי שום סימן חיצוני, בלי שום צעקה שתישמע בחוץ.
הוא נאלם דום.
העיניים ננעצו בכלים, והפנים התכווצו כאילו מישהו לחץ עליו מבפנים.
עברית שבורה, קשה, כל מילה חותכת לו את הלשון:
"זה... אתה?"
לא עניתי.
לקחתי את המזרק.
מילאתי אותו מהבקבוקון השני.
לאט.
מדויק.
הנוזל עלה בלי בועה אחת.
"אתה... הגרמני."
היד שלי עצרה.
המזרק נשאר תלוי באוויר.
הוא ניסה להתקרב, כמה סנטימטרים בלבד, והלחש שלו רעד:
"אתה... הגרמני..."
רכנתי אליו.
לאט.
מאוד לאט.
עד שהפה שלי היה ממש ליד האוזן שלו, השפתיים כמעט נוגעות בתנוך, הנשימה שלי חמה על העור הקר שלו, רכה כמו ליטוף - אבל קרה כמו סכין שמתחילה לחתוך לאט.
הלחש יצא לאט, מילה אחר מילה, כאילו אני טועם כל אחת מהן, כאילו אני נושם אותן לתוך הראש שלו:
"כן... זה אני...
הגרמני...
ואני יודע שהם יודעים עליי...
אבל הם לא יודעים...
כמה אני מרגיש... את הדופק שלך עכשיו...
מהר כל כך...
כמה אני נהנה...
לשמוע אותו...
מתחיל להישבר...
בפנים...
עוד לפני שהמחט נוגעת בך."
הוא קפא.
הנשימה נעצרה באמצע, כאילו הגוף שכח איך לנשום.
העור סביב האוזן הצטמרר בגלים קטנים, האישונים התרחבו עד שכמעט לא נשאר לבן.
המשכתי, עדיין בלחש, עוד יותר לאט, עוד יותר קרוב, כאילו אני מדבר אל תוך העצם שלו:
"אתה מרגיש את זה... נכון?
את הכאב...
שמתחיל להתפשט...
בך...
עכשיו...
אני לא צריך לגעת בך...
עדיין...
כי אתה כבר נותן לי...
את הפחד...
הכי טהור...
שלך...
רק בזה שאתה שומע אותי...
רק בזה שאתה יודע...
שאני לא אפסיק...
עד שתתפרק לגמרי."
הוא התחיל לרעוד - לא בקול, לא בצעקה.
רעד פנימי, עמוק, כמו משהו שנשבר בתוך הצלעות, כמו פצע שנפתח מבפנים בלי סכין.
העיניים נעצמו לשנייה, ואז נפקחו שוב - ריקות יותר, מבוהלות יותר, כאילו משהו בתוכו כבר התחיל לברוח.
תסתכל עליי.
אני הגרמני.
נולדתי לתוך המטרה הזאת.
אני לא חוקר אנשים. 

אני הורס נשמות. 

ואני כל כך בודד שהבדידות כבר לא כואבת - היא רק רעבה,
רעבה לכאב שלך,
רעבה לשבירה שלך,
רעבה לרגע שבו תתחנן - 
לא כדי שאפסיק,
אלא כדי שאמשיך.
בתוך הראש שלי - שקט מושלם.
רק התחושה הזאת:
הוא כבר שלי.
לא סתם גוף קשור לכיסא.
נשמה שמתחילה להתפרק,
וההנאה מהתהליך - 
קרה, נקייה, בלתי ניתנת לעצירה - 
כבר זורמת לי בוורידים כמו רעל מתוק.
זזתי לאחור.
המזרק עדיין מוכן.
החלוק נקי.
החדר דומם.
והוא – כבר לא היה שם.
רק גוף שמחכה שהנשמה תישבר לגמרי,
שיפתח את הפה,
ויגיד לי הכל - 
רק כדי שהכאב הפנימי יפסיק לרגע.
אבל אני יודע:
הוא לא יפסיק.
כי אני לא אפסיק.

טיפות הצהובות כבר עבדו.

לא כמו אלכוהול ששורף ומתפשט - אלה היו משהו אחר. משהו שהזריק את הכאב ישירות לתוך העצבים כמו חומצה רותחת שממלאת צינורות דם.

האגודל שלה - זה שכבר היה קרוע מבפנים - התחיל לרעוד בקצב לא אנושי. לא רעד של כאב רגיל. רעד של שריר שמקבל פקודה מהגוף אבל הגוף כבר לא יכול לציית. העור סביב הפרק התנפח תוך שניות, הפך לאדום-סגול-שחור, והוורידים בלטו כמו תולעים חיות שמנסות לברוח מתחת לעור.

היא ניסתה. אלוהים, היא ניסתה.

שיניים ננעצות בשפה התחתונה עד שהדם זלג כמו ברז דולף. נשימה דרך האף - איטית, מבוקרת, כל שאיפה נמשכה ארבע שניות בדיוק. עיניים עצומות. גוף קפוא. רק היד השמאלית, זו שכבר איבדה שתי אצבעות, רעדה כמו עלה בסערה.

אבל הגוף בגד בה.

בדקה השלישית, השרירים בכתף התחילו להתכווץ. לא בהתקף גדול - בהתכווצויות קטנות, זעירות, כמו זרמים חשמליים שקופצים מתחת לעור. כל התכווצות כזו שלחה גל כאב חדש מהאגודל השבור, ישר למעלה, דרך הזרוע, לתוך הצוואר. היא הרגישה את זה כמו סכין ארוכה שמישהו דוחף לאט לאורך העצם.

"ש...שקט," היא לחשה לעצמה בראש.
אבל הלחישה יצאה מהפה. צליל קטן. כמעט כלום.
רק אוויר שיצא בין השיניים.

עיניי נפערו.

"זה היה צליל," אמרתי בשקט, כמעט מתנצל.
"אני יודע שהתאמצת. אבל הכלל היה ברור."

הלכתי לארון הקטן. הוצאתי שתי דברים: מלח גס - הגס הזה, מהסוג שמשתמשים בו לניקוי תנורים - ובקבוקון קטן של חומצה הידרוכלורית מדוללת, 10%. לא מספיק כדי להמיס בשר, אבל מספיק כדי שהעצבים יצעקו עד שהמוח ינסה לכבות את עצמו.

קודם כל - המלח.

לקחתי קומץ בין האצבעות.
העור שלי כבר היה מוגן בכפפות, אבל אני הרגשתי את הגרגירים הקשים, החדים.
היא ראתה אותי מתקרב והאישונים שלה התכווצו לנקודות.

"לא... לא לא לא-" המילים יצאו חנוקות, שבורות. היא כבר לא ניסתה לשמור על דממה. היא ידעה שזה נגמר.

פתחתי את הפצע בירך - זה שכבר היה פתוח כמו פה קטן ומדמם - והטחתי את המלח ישירות פנימה.
לא טפטפתי. הטחתי. כמו שמפזרים מלח על בשר לפני צלייה.

התגובה הייתה מיידית.

גופה זינק קדימה כאילו מישהו ירה בה בגב. השרשראות חרקו, הכיסא נטה על שתי רגליים ואז נפל בחזרה עם בום מתכתי. הצרחה שיצאה ממנה לא הייתה קול. זה היה צליל של בשר חי שנקרע. המלח נמס בדם, חדר לכל סדק, לכל תא עצב חשוף, והתחיל להמיס את הקצוות כמו אלפי מחטים זעירות שמסתובבות בפצע.

היא השתנקה, הקיאה - ריר מעורב דם ומררה - והקיאה שוב. הגוף כולו התעוות בהתכווצויות אלימות, כאילו כל שריר מנסה להימלט מהגוף עצמו.

"זה רק המלח," אמרתי, מרים את בקבוקון החומצה.
"עכשיו תראי מה קורה כשמוסיפים חומצה."

שפכתי שלוש טיפות - רק שלוש - ישירות על המלח שבפצע.

הריח עלה מיד.
ריח של בשר נשרף, של שיער חרוך, של משהו מתכתי ומתפרק. העשן היה לבן, דק, עולה כמו סיגריה רעה. הפצע התחיל לבעבע. בועות קטנות, אפורות-ורודות, פרצו החוצה עם כל התכווצות שלה. העור סביב הפצע התכווץ, נסוג, כמו שפתיים שמתכווצות מכאב.

היא צרחה.
לא צרחה רגילה.
צרחה שיצאה מהבטן, עברה דרך הגרון כמו סכין, והתנפצה באוויר. הצרחה גרמה לרוק ולדם להתערבב ולטפטף על החזה שלה בקצב משוגע. העיניים התגלגלו, הראייה שלה התערפלה - אבל האדרנלין שעדיין זרם בדם לא נתן לה להתעלף. היא נשארה ערה. כל שנייה.

האצבעות שלי - אלה שלא היו מלוכלכות - תפסו את האגודל השבור שלה שוב.
העצם כבר לא הייתה עצם. היא הייתה משהו רך, רוטט, כמו ג'לי חם.
לחצתי פנימה, סובבתי 180 מעלות, לאט, בדיוק כמו שסובבים מפתח בדלת ישנה שנתקעה.

*קרררררק.*

לא קול אחד.
סדרה של קרקושים קטנים, כמו שבירת מקלות דקים אחד אחרי השני. כל פרק קטן בתוך האגודל נשבר בנפרד. הדם פרץ החוצה בלחץ גבוה, ניתז על החזה שלי, על הפנים שלה, על הרצפה. הוא היה חם. חם כל כך שהרגשתי אותו דרך הכפפות.

היא לא צרחה יותר.
הקול שלה נגמר.
מה שיצא עכשיו היה נשימה רטובה, גרגור, כמו מישהו שטובע בדם של עצמו. הגוף שלה רעד בהתכווצויות קטנות, רצופות, כמו מכונה שמתפרקת חלק אחר חלק.

כרעתי מולה.
הרמתי את ראשה - היא כבר לא יכלה להרים אותו בעצמה - והסתכלתי לה עמוק לתוך העיניים. הן היו אדומות לגמרי. לא מהדמעות. מהדם שפרץ בכלי הדם הזעירים בתוך הלבן.

"את מרגישה את זה?" לחשתי.
"כל תא. כל עצב. כל שנייה.
זה מה שביקשת.
זה מה שאת צריכה."

היא ניסתה להגיד משהו.
השפתיים זזו, אבל רק בועת דם קטנה יצאה.

"אני... לא... יכולה... עוד..."

חייכתי.
לא חיוך רע. חיוך עצוב, כמעט.

"את יכולה.
הגוף שלך עדיין כאן.
והלילה עדיין ארוך."

הרמתי את הבקבוקון עם החומצה שוב.
הפעם - חמש טיפות.
ישר על העצב החשוף באגודל.

והפעם, כשהגוף שלה התחיל לצרוח בלי קול,
כשהריח של בשר נמס מילא את החדר,
כשהדם והמלח והחומצה התערבבו לכדי משהו סמיך ומבעבע - 

היא הבינה.

שום דבר לא יציל אותה עכשיו.
לא שתיקה.
לא צעקות.
לא שום דבר.

המשך יבוא.

החדר כבר לא היה לבן.
הקירות נראו כאילו מישהו שפך עליהם דלי של חלודה נוזלית - כתמי דם ישנים יותר, טריים יותר, מתייבשים בשכבות. האור הניאוני עדיין ריצד, אבל עכשיו כל הבזק האיר משהו חדש: טיפות שמתגלגלות על הרצפה, כתם רטוב מתחת לכיסא, חוט דם דק שזוחל מהאצבע השבורה שלה אל הברגים שבמתכת.
היא לא דיברה כבר עשרים דקות.
רק נשימות - קצרות, חדות, כמו כלב שרץ עד להתמוטטות ומסרב לשכב.
הרמתי את ראשה בעדינות יחסית, אצבעותיי מחליקות מתחת לסנטרה. העור שלה היה קר ועכשיו, למרות הכאב, היא לא התנגדה. רק העפעפיים רעדו.
"את יודעת מה השלב הבא?" שאלתי בשקט.
היא לא ענתה. רק בלעה רוק מעורב דם.
"השלב שבו את כבר לא צריכה לבחור.
כי הבחירה נגמרה כשאמרת 'אני עקרה'."
הרמתי את ידה השמאלית - זו שכבר איבדה שתי אצבעות תקינות. האגודל עדיין היה שלם, אבל הפרק נראה כמו ענף שנשבר ומישהו ניסה להדביק אותו חזרה בדבק רע.
"אני לא הולך לשבור אותו," אמרתי.
"אני הולך להראות לך מה קורה כשמשהו כבר שבור - ואת ממשיכה להשתמש בו."
החזקתי את האגודל בזווית לא טבעית, כזו שבה העצם כבר לא יושבת במקום שלה. ואז - בלי סיבוב חד, בלי דרמה - לחצתי פנימה.
קרע.
לא קול שבירה.
קול של משהו רך שנקרע מבפנים, כמו בד ישן שנחתך לאט.
היא לא צרחה.
הגוף שלה פשוט התקשה כמו לוח מתכת, כל שריר זינק בבת אחת, ואז - דממה. רק נשימה שרוטה דרך האף, מהירה כל כך שהיא נשמעה כמו צפצוף.
"זה מה שקורה כשאת ממשיכה לשקר לגוף שלך," לחשתי.
"הוא כבר יודע. הוא כבר הבין שאת לא מתכוונת להפסיק."
הנחתי את היד שלה בחזרה על הברך. היא נפלה כמו חפץ - בלי התנגדות, בלי רפלקס.
הלכתי לאחורי הכיסא, הוצאתי מהתיק הקטן בקבוקון זכוכית חום קטן. בלי תווית. רק נוזל צהבהב עכור.
"זה לא אלכוהול הפעם," אמרתי.
"זה משהו שמגביר את תחושת הכאב פי עשרה בערך. לא משנה כמה המוח שלך ינסה להתנתק - הוא לא יצליח. כל תא עצב יצעק כאילו זו הפעם הראשונה."
פתחתי את הבקבוקון. הריח היה חריף, כימי, כמו דבק מגע ישן שמתחמם.
טפטפתי שלוש טיפות על החתך העמוק בירך - זה שכבר נפתח פעמיים.
התגובה הייתה מיידית.
גופה זינק קדימה כאילו מישהו חיבר לו חוטי מתח גבוה. השרשראות חרקו, הכיסא הטה כמעט ונפל. הפה שלה נפער - אבל לא יצא קול. רק אוויר שנשאב פנימה בכאב, כמו שואב אבק שבור.
ואז, אחרי ארבע שניות ארוכות מדי – הצרחה יצאה.
לא צרחה אנושית.
צליל של משהו שנשבר בתוך הגרון וממשיך להישבר.
היא התחילה לרעוד בלי שליטה. רעד של אפילפסיה, רעד של התקף, רעד של גוף שכבר לא מבין איפה הכאב מתחיל ואיפה הוא נגמר.
כרעתי מולה, מחכה שהרעד יירגע מעט.
"עכשיו תקשיבי טוב," אמרתי בקול נמוך מאוד.
"אני לא צריך שתגידי 'חדל'.
אני לא צריך שתבכי.
אני לא צריך אפילו שתסתכלי עליי."
הרמתי את סנטרה שוב. העיניים שלה היו כמעט ללא אישונים - רק שחור ודם.
"אני צריך שתשתקי.
לגמרי.
בלי קול. בלי נשימה חזקה. בלי רעד.
אם תצליחי להישאר בשקט מוחלט שלוש דקות - אני אפסיק הלילה.
אם תוציאי אפילו צליל קטן - אנחנו ממשיכים עד הבוקר. ואני מבטיח לך, השמש תזרח על משהו שלא תזהי כעצמך."
הרפיתי את הסנטר.
היא נשמה פנימה - רעד קטן, כמעט בלתי נראה.
ואז - שתיקה.
שלושים שניות.
דקה.
דקה וחצי.
הדם המשיך לטפטף מהירך, קצב איטי ומדויק כמו שעון.
הזיעה זלגה לתוך העיניים שלה - היא לא מצמצה.
שתי דקות.
הרעד חזר, קטן יותר, אבל עדיין שם.
היא נשכה את השפה התחתונה עד שהדם זלג שוב, מנסה להחליף כאב אחד בכאב אחר.
שתי דקות וארבעים.
ואז - צליל קטנטן.
כמעט בלתי נשמע.
יללה חנוקה, כמו גור כלבים שדורך על זנבו שלו.
היא ידעה מיד שזה נגמר.
עיניה התמלאו בדמעות - לא מכאב, אלא מהבנה.
קמתי לאט.
"לא הספקת," אמרתי בשקט.
"אבל זה בסדר.
את נתת לי את מה שרציתי."
הרמתי את הבקבוקון החום שוב.
"עכשיו אנחנו הולכים לראות כמה זמן הגוף שלך מסוגל להמשיך לצעוק - בלי שתוציאי הגה."
הטפתי עוד ארבע טיפות - הפעם ישירות על העצב החשוף באגודל השבור.
הפעם היא לא זינקה.
היא רק התכווצה פנימה, כמו חיה שמנסה להיעלם לתוך עצמה.
והצליל היחיד שיצא ממנה היה נשימה אחת ארוכה, נשברת, כמעט אנושית.
כמעט.
המשך יבוא.

פאק, זה היה בקיץ ההוא, כשהחום היה כבד כל כך שהאוויר נדבק לעור, והזיעה התחילה עוד לפני ששום דבר קרה. חזרתי ממשמרת לילה, עייף אבל עם אנרגיה מוזרה בגוף, כאילו ידעתי שמשהו גדול הולך לקרות. יום קודם גילחתי הכל - זין וביצים חלקים כמו משי, רגישים לכל רוח קלה, קשים כמו אבן כשחשבתי עליה. שלי התקשרה, קולה רועד כבר מההתחלה: "ג'ון, תבוא עכשיו. אני רטובה כל כך, לא מצליחה להפסיק לגעת בעצמי." שמעתי אותה נושמת בכבדות, כמעט גונחת, והזין שלי התקשה מיד במכנסיים.

כשהגעתי היא פתחה את הדלת בבגד ים דק, כמעט שקוף, הפטמות זקורות, העור מבריק מזיעה. תפסתי אותה בשיער, משכתי פנימה, סגרתי את הדלת ברגל. "תראי לי," אמרתי, והיא הרימה אצבעות רטובות, ליקקה אותן לאט, "רק בשבילך... טעם אותי." דחפתי אותה לספה, קרעתי את הבגד, חשפתי הכל - שדיים כבדים, כוס מבריקה. "פתחי רגליים, תשפשפי." היא עשתה, גונחת, "ג'ון... אני צריכה אותך עמוק." הורדתי מכנסיים, הזין החלק זקוף, ביצים מתוחות. היא נגעה, "חלק כל כך... תן לי."

לחשתי לה באוזן תוך כדי שאני מושך שיער: "הלילה אני הולך לדפוק אותך בתחת חזק, עמוק, עד שתצרחי את השם שלי ותתחנני שלא אפסיק." היא רעדה, "כן... תעשה את זה... תקרע אותי." דחפתי אותה על ארבע מול המראה, חדרתי לכוס קודם, עור נגד עור, תחושה מטורפת. "תרגישי אותי." "אוו... חזק יותר!" דפקתי מהר, מפליק תחת, מושך שיער, עד שהיא גמרה, רועדת, צועקת "ג'ון!"

ואז היא אמרה, עדיין מתנשמת: "אני מתקשרת לבנות. הן רוצות לבוא." התקשרה, ואריאלה, תמר וטלי הגיעו תוך רבע שעה - כולן חברות שלה, יודעות בדיוק למה הן באות. אריאלה עם השיער האדמוני הפרוע והחיוך החצוף, תמר עם השדיים הגדולים והתחת העגול, טלי - הרוסייה הלבנה, גבוהה, שיער שחור חלק נופל על הגב החיוור, עיניים חומות גדולות, פנים עגולות, שפתיים מלאות, שדיים זקורים, עור שמסמיק מהר כשהיא מתרגשת, קרובה בגיל לכולן, אולי מעט צעירה יותר אבל מלאה תשוקה בוערת, רעבה לעוד.

יובל ואדווארד הגיעו אחריהם. "רק אני חשוף," אמרתי, "אתם עם." הם הסכימו, התפשטו, זקפות מוכנות.

החדר הפך למערבולת. התחלנו עם שלי - אני בכוס, יובל מאחור בתחת, אדווארד בפה. היא הייתה בין שלושתנו, גונחת חנוקה, "מלאה... פאק... חזק יותר ג'ון!" דפקנו אותה עד שהיא גמרה, רגליים רועדות, ואז היא זזה קצת הצידה, נשענת על הספה, עדיין מתנשמת. הרגשתי את הריח שלה - מלוח, מתוק, מעורבב עם הזיעה של כולנו, זה גירה אותי עוד יותר, התשוקה בערה לי בגוף כמו אש שמכלה הכל, הזין פועם חזק יותר.

אריאלה התקרבה מיד, כורעת מולי, "עכשיו אני." דחפתי אותה על הגב, חדרתי לתחת, החלקות עוזרת להחליק עמוק, יובל בכוס, אדווארד בפה. היא התפתלה, "קורעים אותי... כן ככה!" שלי, שכבר התאוששה קצת, זחלה מתחתיה, לשון על הכוס של אריאלה, "טעימה... תגמרי עליי." אריאלה צעקה, גמרה חזק, מושכת שיער של שלי, הגוף שלה רוטט בתשוקה בלתי נשלטת, עיניים בוערות כאילו היא רוצה לבלוע את כולנו. ואז קמה, רגליים רועדות, ודחפה את שלי על הגב, מחזירה טובה - לשון עמוק בכוס של שלי, "עכשיו תורך... תגמרי לי." שלי גנחה, "כן... אריאלה... אל תפסיקי... ככה!" התשוקה בין שתיהן הייתה כמו סופה, גופות נלחצות, נוזלים מבריקים, גניחות עמוקות שמגבירות את החום בחדר.

תמר לא חיכתה, התיישבה על יובל אבל אני משכתי אותה אליי, חדרתי לכוס, ביצים מכות בתחת שלה, אדווארד מאחור, יובל בפה. "צעקי," אמרתי, מפליק. "חזק... תמלאו אותי!" היא גמרה צורחת, גוף מתנדנד, התשוקה שלה בוערת כמו של השאר, רוצה עוד ועוד. בזמן זה, טלי עמדה בצד, מסמיקה, נוגעת בעצמה, עיניים חומות בוערות. שלי עברה אליה, מושיטה יד, "בואי, טלי." טלי שכבה, שלי ליקקה לה את הכוס לאט, טלי גונחת, "שלי... זה... אוי... כן..." אריאלה הצטרפה, מלקקת שדיים, נושכת קלות פטמות. טלי רעדה, "אוו... כן... אל תפסיקו!" גמרה חזק, ידיים לופתות סדינים, התשוקה שלה מתפרצת בפראות, שיער שחור פרוע, גוף מתקמר בתאווה.

כשראיתי את טלי מוכנה, משכתי אותה אליי. "תשכבי, רגליים פתוחות רחב." היא עשתה, מסמיקה אבל עיניים רעבות, "ג'ון... אני רוצה אותך עמוק." יובל חדר לכוס, אדווארד לתחת, אני דחפתי לפה. "תמצצי." היא עטפה אותי, לשון סובבת, "טעים... חלק..." דפקנו אותה, היא גונחת חנוקה, "מלאה... חזק!" גמרה חזק, גוף מתקמר, עיניים דומעות, התשוקה בערה בה כמו באחרות, רוצה לבלוע אותי שלם. הרגשתי את הגרון שלה מתהדק סביבי, חם ורטוב, כמעט גומר מיד מהתחושה.

אחרי שטלי התאוששה, זזה קצת, נשענת על הקיר, אני חזרתי לשלי, דחפתי אותה על ארבע, חדרתי לתחת עמוק. "קחי אותי שם." "אוו... כן... קרע אותי!" אריאלה זחלה מתחת, מלקקת את הכוס של שלי, "תגמרי עליי בזמן שהוא בתחת שלך." שלי צעקה, "פאק... אריאלה... כן!" טלי זחלה אליי, מלטפת ביצים, ואז ליקקה אותן בעדינות, "חלקות... טעימות..." הרגשתי את הלשון שלה, הביצים מתהדקות, כמעט גומר, אבל עצרתי, רציתי להמשיך, התשוקה שלה בוערת, לשון רעבה ומנוסה.

ואז החלטתי לשנות תנוחה - דחפתי את אריאלה על הגב, הרמתי לה רגליים גבוה, חדרתי לכוס עמוק, יובל מאחור בתחת, אדווארד בפה. היא צחקה חצוף, "עוד... חזק יותר, אל תתבייש!" דפקנו אותה ככה, היא גמרה, גוף מתפתל, התשוקה שלה כמו להבה שמכלה, צורחת לעוד. בזמן זה, תמר רכבה על שלי - שלי על הגב, תמר יושבת על הפנים שלה, "ללקקי אותי... כן ככה!" שלי גנחה לתוך הכוס של תמר, ידיים לופתות ירכיים, טלי מצטרפת, מלקקת את השדיים של תמר, "טעימים... זקורים..." התשוקה בין שלושתן בערה, גופות נלחצות, נוזלים זורמים.

אריאלה קמה אחרי הגמירה, רגליים רועדות, ועברה לטלי, דוחפת אותה על ארבע, מלקקת לה את התחת מלפנים, "תרגישי את זה." טלי גנחה, "אריאלה... אוי... כן... עמוק יותר!" אני משכתי את תמר אליי עכשיו, דחפתי אותה נגד הקיר, רגל אחת מורמת, חודר לכוס עמוק. "קחי אותי ככה." "כן... ג'ון... דחוף!" יובל בפה שלה, אדווארד מאחור. היא גמרה חזק, צועקת, גוף נלחץ נגד הקיר, התשוקה שלה פורצת כמו גל.

שלי ואריאלה בינתיים ב-69 על הרצפה, מלקקות זו את זו, גניחות מעורבבות, "כן... עמוק... תגמרי לי..." טלי זחלה אליי, מצטרפת - מלקקת את הביצים שלי בזמן שאני דופק תמר. "ג'ון... תן לי עוד..." הרגשתי את הלשון שלה, חמה, רטובה, מגבירה הכל, התשוקה שלה בוערת חזק.

אחרי זה, שילוב חדש - כולנו הגברים עברנו לכוס של כל אחת: אני דפקתי את שלי בכוס, יובל את אריאלה, אדווארד את טלי, תמר צופה ומשפשפת עצמה. דפקנו אותן בדוגי סטייל, כולן על ארבע זו ליד זו, ידיים נוגעות זו בזו. שלי גנחה, "כן ג'ון... עמוק... תן לי!" אריאלה צעקה ליובל, "חזק יותר... פאק!" טלי ל אדווארד, "אוו... כן... תמלא אותי!" תמר הצטרפה, מלקקת את התחת של טלי בזמן זה, מגבירה לה את התחושה, טלי גונחת חזק, התשוקה שלה מתפרצת.

החלפנו - עכשיו כולנו הגברים באנאלי: אני בתחת של אריאלה, יובל בתחת של תמר, אדווארד בתחת של שלי, טלי מלקקת לכולן מלמטה. אריאלה צחקה, "כן... קרע אותי... עוד!" תמר גנחה, "פאק... כואב אבל טוב..." שלי צעקה, "אדווארד... חזק!" טלי זחלה בין, לשון מחליקה על כוסות, "טעים... רטוב כל כך..." התשוקה שלה בוערת, לשון רעבה.

עוד תנוחה - reverse cowgirl: שלי רוכבת עליי הפוך, תחת כלפי מעלה, אני דופק אותה מלמטה, ידיים לופתות ירכיים. "כן... קפצי!" היא גנחה, "ג'ון... עמוק... אוי כן!" אריאלה רוכבת על יובל ככה, טלי על אדווארד, תמר מלקקת את הביצים של כולם בתורו, מתחילה אצלי, "חלקות... טעימות..." הרגשתי את הלשון שלה, מגבירה את הדחיפות, טלי רוכבת בפראות, גונחת, "כן... עמוק יותר!"

המשכנו עם מיסיונרי עם רגליים למעלה: דחפתי את טלי על הגב, רגליים על כתפיים, חודר עמוק לכוס. "קחי אותי ככה." "ג'ון... כן... עמוק כל כך... אווו!" יובל עשה אותו דבר עם אריאלה, אדווארד עם תמר, שלי זחלה בין, מלקקת כוסות ושדיים, "תגמרו לי... כן ככה!" טלי רעדה, התשוקה שלה בוערת חזק, גומר חזק.

שילוב לסבי: אריאלה וטלי ב-69, מלקקות זו את זו, אריאלה מלמעלה, "כן טלי... ללקקי חזק... טעימה!" טלי גנחה, "אריאלה... אל תפסיקי... אוי..." אני דפקתי את אריאלה מאחור בזמן זה, יובל את טלי מלמטה, אדווארד בפה של תמר ליד. טלי מלקקת בפראות, התשוקה שלה מתפרצת.

עוד אקט - כולן יושבות על הפנים: שלי עליי, כוס על פה, אני מלקק עמוק, "טעימה... רטובה..." היא גנחה, "כן ג'ון... לשון עמוק!" אריאלה על יובל, תמר על אדווארד, טלי משפשפת עצמה, מצטרפת ללקק את שלי מלמעלה, "שלי... תן לי לטעום אותך גם..." התשוקה שלה בוערת, לשון נועזת.

הרחבנו עם גאנג על אחת: כולנו על תמר - אני בכוס, יובל בתחת, אדווארד בפה, שלי וטלי מלקקות שדיים, אריאלה מלטפת ביצים. תמר צרחה, "מלאה... פאק... כן... תקרעו אותי!" גמרה עזה, גוף רוטט.

חילוף - כולנו על טלי: אני בתחת, יובל בכוס, אדווארד בפה, הבנות מלקקות בכל מקום. טלי גנחה, "מלאה... אווו... חזק יותר!" עיניים חומות בוערות, שיער שחור פרוע, פנים מסמיקות אבל מלאות תשוקה, גומר חזק.

עוד שילוב - כולן בשורה, אנחנו הגברים מתחלפים: אני מתחיל עם שלי בכוס, עובר לאריאלה בתחת, יובל מתחיל עם תמר, אדווארד עם טלי. דפקנו אותן בקצב, מחליפים כל כמה דקות, גניחות מעורבבות. שלי צעקה, "ג'ון... כן... תחליף עכשיו!" אריאלה גנחה, "פאק... עמוק... תן לי!" טלי, כשאני הגעתי אליה, "ג'ון... בתחת שלי עכשיו... תקרע אותי!" התשוקה שלה בוערת, גונחת בפראות.

תנוחת כף-כף: אריאלה ושלי זו מול זו, רגליים שזורות, מלקקות זו את זו, אני דופק את אריאלה מאחור, יובל את שלי. "כן... תלקקי... עמוק!" "שלי... פאק... כן!" טלי ותמר מצטרפות, טלי מלקקת לי ביצים, תמר לאדווארד, טלי גונחת, "כן... תן לי לטעום עוד..."

עוד גאנג - על אריאלה: אני בפה, יובל בכוס, אדווארד בתחת, הבנות מלקקות בכל מקום. אריאלה צחקה חצוף בין גניחות, "כן... מלאו אותי... עוד!"

עוד סצנה - כולן על הגב, רגליים פתוחות, אנחנו דופקים אותן בתורות, מחליפים כל דקה: אני מתחיל עם טלי, חודר עמוק, "קחי אותי." "כן ג'ון... עמוק... תן לי הכל!" עובר לשלי, יובל לטלי, אדווארד לאריאלה. גניחות ממלאות החדר, התשוקה בערה בכל אחת, גופות רוטטים, נוזלים זורמים.

עוד אקט - לסבי קבוצתי: כולן מלקקות זו את זו במעגל, שלי לטלי, טלי לאריאלה, אריאלה לתמר, תמר לשלי. גניחות עולות, "כן... עמוק... טעים..." אנחנו הגברים מצטרפים, חודרים מאחור, אני לטלי, יובל לאריאלה, אדווארד לתמר. טלי גנחה, "כן... מלקקת ודופקים אותי... פאק!"

עוד תנוחה - standing doggy: דחפתי את תמר נגד הקיר, חודר מאחור, רגל אחת מורמת, "קחי אותי ככה." "כן... עמוק!" שלי זחלה מלמטה, מלקקת כוס, אריאלה מלקקת שדיים, טלי מלטפת ביצים. תמר גמרה חזק, צועקת.

חילוף - כולנו על הרצפה, אני שוכב, אריאלה רוכבת עליי, שלי על הפנים שלי, טלי על יובל, תמר על אדווארד. אריאלה קופצת, "כן... עמוק... תן לי!" שלי גונחת, "לשון שלך... כן!" טלי רוכבת בפראות, "יובל... חזק... אני גומרת!"

המשכנו שעות, כל שילוב אפשרי - דוגי בשורה, רכיבה קבוצתית, מיסיונרי מעורבב, לסבי עם חדירות, ריח זיעה ומין כבד, טעם מלוח על הלשון, גניחות שבורות: "כן... עמוק... אל תפסיק... פאק!" התשוקה בערה בכל אחת, גופות נלחצות, נוזלים זורמים, כל מגע מגביר את האש.

בסוף, כשהכל התנשם בכבדות, "על ברכיים, כולכן, פיות פתוחים, לשונות בחוץ." הן כרעו: שלי, אריאלה פרועה, תמר, טלי שיער חלק - עיניים רעבות. "יובל, אדווארד - לא גומרים. רק אני." אוננתי חזק, מרגיש שיא, "קחו את זה, כלבות!" גמרתי עמוק, זרם חם על פנים, שדיים, פיות - על כולן, הן בולעות, מלקקות זו את זו, צוחקות חלש.

ישבנו שם על הרצפה, נושמים בכבדות, זרע נוטף, שלי נשכה לי את הכתף ואמרה בשקט, "בפעם הבאה אני מביאה עוד אחת."

מי שלי? 

כולן.

לפני שאעבור לפרק הבא, אם את.ה הגעת לכאן ואהבת.ה את מה שכתוב, אשמח לתגובה, לייק או כל דבר.
אם תגידו לי מה אהבתם או מה לא, זה בכלל יהיה מעולה. 
גם אם תגידו שזה היה "יותר מידי" זה גם ביקורת לגיטימית, לפעמים אני לא יודע מתי זה יותר מידי.
אני מאוד מנסה להעביר כאן משהו "מבפנים" משהו שאני יכול להסתכל ולהגיד "זה מציאותי, אבל קשה".
אני לא אכניס לכאן משהו בהקשר לאקט מיני כנראה, אני לא חושב שיש צורך בכך.
זה המחשבות שלי, אני לא רואה צורך במיניות רק כדי להיות אלים. 

פרק רביעי: "אף מילה לא תציל אותך עכשיו"

האור הניאוני הרציד בתדירות לא סדירה, מטיל הבזקים קצרים ומטורפים על הקירות הלבנים. כל הבזק חשף לרגע את הזיעה הקרה שהצטברה על מצחה, את הדם שהתייבש בזוויות הפה שלה, את העפעפיים הכבדים והנפוחים שכמעט כיסו את האישונים המורחבים. האוויר בחדר היה סטטי, מעופש, מריח של נחושת ושל שתן - ריחות שהפכו מוכרים בשעות האחרונות.

"את יודעת מה עכשיו?" שאלתי בקול שקט, כמעט עדין, תוך כדי שאני מושך בזריזות כפפות לטקס חדשות. הקולות שלהן נמתחו והתפצחו כשהלטקס נצמד לעור הידיים שלי. "אנחנו מגיעים לחלק שבו אף מילה שלך, אף קללה, אף צעקה - לא תשנה דבר."

היא הרימה את הראש באיטיות מדממת. ראיתי איך השרירים בצוואר שלה רועדים ממאמץ. "תגיד לי כבר, חתיכת מניאק," ירקה, אבל הרוק התערבב בדם ורק טפטף על סנטרה. הקול שלה נשמע גס ומרוסק, כמו אספלט נשבר.

המשחק: נשימה

תפסתי את סנטרה בין האצבע והאגודל, מרגיש איך הלסת שלה רועדת תחת האצבעות שלי. "פה פתוח," מלמלתי, והפעלתי לחץ עדין עד שפיה נפתח בעווית כואבת.

הבקבוק עם הנוזל הצלול היטה קדימה באיטיות. ראיתי את האישונים שלה מתרחבים כשהנוזל החל לזרום כמו נחש כסוף אל תוך פיה.

"לא..." המילה נחנקה בגרונה כשהבקבוק כבר היה חצי ריק.

יד שמאל שלי חסמה את פיה, אצבעותיי לחצו על נחיריה. "בלעי" פקדתי, ומתחת לכפפות, השרירים בזרועותיי התכווצו כשהיא ניסתה להזיז את ראשה.

גופה התפתל כמו חוט חשמל שנחשף למים. ראיתי את הגרון שלה נע במאמץ, את העיניים הדומעות שמחפשות אוויר שלא יגיע. הנוזל זרם פנימה, כל טיפה שורפת כמו להבה נוזלית.

"זה אלכוהול 90%," הסברתי בעודה משתנקת, "מחטא מצוין. חוץ מלשרוף כל תא בדרך למטה."

בטנה התכווצה בהתקף שיעול אלים, הגוף כולו רעד כמו מכונה שבורקת. היא התכופפה קדימה ככל שהאזיקונים אפשרו, הראש שלה מטלטל מצד לצד, פיה פתוחה בצליל אילם של כאב טהור.

המשחק: נקודות לחץ

האצבע שלי מצאה את המקום הרך מאחורי האוזן שלה - נקודה קטנה ובוגדנית מתחת לעור. "את יודעת מה יש כאן?" שאלתי, מרגיש איך הדופק שלה מהיר מתחת לעור.

"לך לעזאזל," היא ירקה, אבל הקול כבר לא היה יציב.

לחצתי.

בהתחלה בעדינות, רק מספיק כדי שאישוניה יתרחבו.

"זה נקרא עצב האוריקולרי," המשכתי, מרגיש איך הגוף שלה מתחיל להתיישר, כל שריר נמתח כמו מיתר. "חתיכת חוט דקיק של עצב שיכול..."

הלחץ גבר.

"...לגרום לכל הגוף שלך..."

סיבוב עדין של האגודל.

"...להתייסר."

פיה נפתח בצרחה שבורה, הראש שלה הטיח עצמו בכיסא פעם אחר פעם, השיער הדביק מתעופף מצד לצד. הידיים שלה ניסו לאחוז במשהו, אבל האזיקונים רק השמיעו צליל מתכתי ריק.

המשחק: שבירת מפרקים

תפסתי את האגודל שלה, מרגיש איך הפרקים הקטנים זזים תחת האצבעות שלי. העור היה חם ולח, דביק מזיעה.

"אני אספור עד שלוש," אמרתי, מסתכל לה ישירות בעיניים.

"תמצוץ לי," היא יללה, אבל הקול כבר לא היה יציב.

"אחת."

משיכה עדינה. העצב נמתח כמו גומי ישן.

"שתיים."

קרקור עדין. העצם זזה ממקומה, מרגישה כמו אבן קטנה מתגלגלת מתחת לעור.

"שלוש."

*קרַאק.*

הצרחה שלה נחתכה באמצע כשהאוויר נגמר לה בריאות. פיה נפער בדממה מוחלטת, העיניים בורקות בטירוף של כאב בלתי נתפס. הזרוע שלה רעדה עכשיו במקצב משלה, האצבע השבורה מתנודדת בחוסר שליטה, כמו ענף שבור ברוח.

"את רואה?" לחשתי באוזנה, מרגיש איך הנשימות שלה מהירות ורדודות. "הגוף שלך כבר לא שייך לך עכשיו."

המשחק: בחירה

הנחתי לפניה שתי גלולות על השולחן המתכתי. אחת אדומה, בוהקת כמו טיפת דם. אחת כחולה, עמוקה כמו ים לילה.

"האדומה - הכאב ממשיך," הסברתי, דוחף כל גלולה מעט לכיוונה. "הכחולה - את אומרת 'חדל' וזה נגמר."

היא הרימה את המבט באיטיות. ראיתי איך העיניים שלה, עכשיו אדומות ועכורות, סורקות את הגלולות. איך הגרון שלה נע בבליעה כואבת.

"אני..." הקול שלה נשבר לחתיכות. "אני..."

לקחתי את הגלולה האדומה, מרגיש איך היא מתגלגלת בין אצבעותיי. יד אחת תפסה את סנטרה, השנייה פתחה את פיה בכוח.

"טעיתי," חייכתי כשהטחתי את הגלולה פנימה. "זו הייתה האנטיביוטיקה שלך. הכחולה הייתה הרעל."

עיניה התרחבו באימה אמיתית לראשונה, הבנה סופית.

"מזל שאת לא בוחרת בכחולה, נכון?"

והפעם, כשהאגרוף שלי נחת על הסרעפת שלה, היא לא צחקה.

המשך יבוא.