יוצר החלומות

החדר כבר לא היה לבן.
הקירות נראו כאילו מישהו שפך עליהם דלי של חלודה נוזלית - כתמי דם ישנים יותר, טריים יותר, מתייבשים בשכבות. האור הניאוני עדיין ריצד, אבל עכשיו כל הבזק האיר משהו חדש: טיפות שמתגלגלות על הרצפה, כתם רטוב מתחת לכיסא, חוט דם דק שזוחל מהאצבע השבורה שלה אל הברגים שבמתכת.
היא לא דיברה כבר עשרים דקות.
רק נשימות - קצרות, חדות, כמו כלב שרץ עד להתמוטטות ומסרב לשכב.
הרמתי את ראשה בעדינות יחסית, אצבעותיי מחליקות מתחת לסנטרה. העור שלה היה קר ועכשיו, למרות הכאב, היא לא התנגדה. רק העפעפיים רעדו.
"את יודעת מה השלב הבא?" שאלתי בשקט.
היא לא ענתה. רק בלעה רוק מעורב דם.
"השלב שבו את כבר לא צריכה לבחור.
כי הבחירה נגמרה כשאמרת 'אני עקרה'."
הרמתי את ידה השמאלית - זו שכבר איבדה שתי אצבעות תקינות. האגודל עדיין היה שלם, אבל הפרק נראה כמו ענף שנשבר ומישהו ניסה להדביק אותו חזרה בדבק רע.
"אני לא הולך לשבור אותו," אמרתי.
"אני הולך להראות לך מה קורה כשמשהו כבר שבור - ואת ממשיכה להשתמש בו."
החזקתי את האגודל בזווית לא טבעית, כזו שבה העצם כבר לא יושבת במקום שלה. ואז - בלי סיבוב חד, בלי דרמה - לחצתי פנימה.
קרע.
לא קול שבירה.
קול של משהו רך שנקרע מבפנים, כמו בד ישן שנחתך לאט.
היא לא צרחה.
הגוף שלה פשוט התקשה כמו לוח מתכת, כל שריר זינק בבת אחת, ואז - דממה. רק נשימה שרוטה דרך האף, מהירה כל כך שהיא נשמעה כמו צפצוף.
"זה מה שקורה כשאת ממשיכה לשקר לגוף שלך," לחשתי.
"הוא כבר יודע. הוא כבר הבין שאת לא מתכוונת להפסיק."
הנחתי את היד שלה בחזרה על הברך. היא נפלה כמו חפץ - בלי התנגדות, בלי רפלקס.
הלכתי לאחורי הכיסא, הוצאתי מהתיק הקטן בקבוקון זכוכית חום קטן. בלי תווית. רק נוזל צהבהב עכור.
"זה לא אלכוהול הפעם," אמרתי.
"זה משהו שמגביר את תחושת הכאב פי עשרה בערך. לא משנה כמה המוח שלך ינסה להתנתק - הוא לא יצליח. כל תא עצב יצעק כאילו זו הפעם הראשונה."
פתחתי את הבקבוקון. הריח היה חריף, כימי, כמו דבק מגע ישן שמתחמם.
טפטפתי שלוש טיפות על החתך העמוק בירך - זה שכבר נפתח פעמיים.
התגובה הייתה מיידית.
גופה זינק קדימה כאילו מישהו חיבר לו חוטי מתח גבוה. השרשראות חרקו, הכיסא הטה כמעט ונפל. הפה שלה נפער - אבל לא יצא קול. רק אוויר שנשאב פנימה בכאב, כמו שואב אבק שבור.
ואז, אחרי ארבע שניות ארוכות מדי – הצרחה יצאה.
לא צרחה אנושית.
צליל של משהו שנשבר בתוך הגרון וממשיך להישבר.
היא התחילה לרעוד בלי שליטה. רעד של אפילפסיה, רעד של התקף, רעד של גוף שכבר לא מבין איפה הכאב מתחיל ואיפה הוא נגמר.
כרעתי מולה, מחכה שהרעד יירגע מעט.
"עכשיו תקשיבי טוב," אמרתי בקול נמוך מאוד.
"אני לא צריך שתגידי 'חדל'.
אני לא צריך שתבכי.
אני לא צריך אפילו שתסתכלי עליי."
הרמתי את סנטרה שוב. העיניים שלה היו כמעט ללא אישונים - רק שחור ודם.
"אני צריך שתשתקי.
לגמרי.
בלי קול. בלי נשימה חזקה. בלי רעד.
אם תצליחי להישאר בשקט מוחלט שלוש דקות - אני אפסיק הלילה.
אם תוציאי אפילו צליל קטן - אנחנו ממשיכים עד הבוקר. ואני מבטיח לך, השמש תזרח על משהו שלא תזהי כעצמך."
הרפיתי את הסנטר.
היא נשמה פנימה - רעד קטן, כמעט בלתי נראה.
ואז - שתיקה.
שלושים שניות.
דקה.
דקה וחצי.
הדם המשיך לטפטף מהירך, קצב איטי ומדויק כמו שעון.
הזיעה זלגה לתוך העיניים שלה - היא לא מצמצה.
שתי דקות.
הרעד חזר, קטן יותר, אבל עדיין שם.
היא נשכה את השפה התחתונה עד שהדם זלג שוב, מנסה להחליף כאב אחד בכאב אחר.
שתי דקות וארבעים.
ואז - צליל קטנטן.
כמעט בלתי נשמע.
יללה חנוקה, כמו גור כלבים שדורך על זנבו שלו.
היא ידעה מיד שזה נגמר.
עיניה התמלאו בדמעות - לא מכאב, אלא מהבנה.
קמתי לאט.
"לא הספקת," אמרתי בשקט.
"אבל זה בסדר.
את נתת לי את מה שרציתי."
הרמתי את הבקבוקון החום שוב.
"עכשיו אנחנו הולכים לראות כמה זמן הגוף שלך מסוגל להמשיך לצעוק - בלי שתוציאי הגה."
הטפתי עוד ארבע טיפות - הפעם ישירות על העצב החשוף באגודל השבור.
הפעם היא לא זינקה.
היא רק התכווצה פנימה, כמו חיה שמנסה להיעלם לתוך עצמה.
והצליל היחיד שיצא ממנה היה נשימה אחת ארוכה, נשברת, כמעט אנושית.
כמעט.
המשך יבוא.