טיפות הצהובות כבר עבדו.
לא כמו אלכוהול ששורף ומתפשט - אלה היו משהו אחר. משהו שהזריק את הכאב ישירות לתוך העצבים כמו חומצה רותחת שממלאת צינורות דם.
האגודל שלה - זה שכבר היה קרוע מבפנים - התחיל לרעוד בקצב לא אנושי. לא רעד של כאב רגיל. רעד של שריר שמקבל פקודה מהגוף אבל הגוף כבר לא יכול לציית. העור סביב הפרק התנפח תוך שניות, הפך לאדום-סגול-שחור, והוורידים בלטו כמו תולעים חיות שמנסות לברוח מתחת לעור.
היא ניסתה. אלוהים, היא ניסתה.
שיניים ננעצות בשפה התחתונה עד שהדם זלג כמו ברז דולף. נשימה דרך האף - איטית, מבוקרת, כל שאיפה נמשכה ארבע שניות בדיוק. עיניים עצומות. גוף קפוא. רק היד השמאלית, זו שכבר איבדה שתי אצבעות, רעדה כמו עלה בסערה.
אבל הגוף בגד בה.
בדקה השלישית, השרירים בכתף התחילו להתכווץ. לא בהתקף גדול - בהתכווצויות קטנות, זעירות, כמו זרמים חשמליים שקופצים מתחת לעור. כל התכווצות כזו שלחה גל כאב חדש מהאגודל השבור, ישר למעלה, דרך הזרוע, לתוך הצוואר. היא הרגישה את זה כמו סכין ארוכה שמישהו דוחף לאט לאורך העצם.
"ש...שקט," היא לחשה לעצמה בראש.
אבל הלחישה יצאה מהפה. צליל קטן. כמעט כלום.
רק אוויר שיצא בין השיניים.
עיניי נפערו.
"זה היה צליל," אמרתי בשקט, כמעט מתנצל.
"אני יודע שהתאמצת. אבל הכלל היה ברור."
הלכתי לארון הקטן. הוצאתי שתי דברים: מלח גס - הגס הזה, מהסוג שמשתמשים בו לניקוי תנורים - ובקבוקון קטן של חומצה הידרוכלורית מדוללת, 10%. לא מספיק כדי להמיס בשר, אבל מספיק כדי שהעצבים יצעקו עד שהמוח ינסה לכבות את עצמו.
קודם כל - המלח.
לקחתי קומץ בין האצבעות.
העור שלי כבר היה מוגן בכפפות, אבל אני הרגשתי את הגרגירים הקשים, החדים.
היא ראתה אותי מתקרב והאישונים שלה התכווצו לנקודות.
"לא... לא לא לא-" המילים יצאו חנוקות, שבורות. היא כבר לא ניסתה לשמור על דממה. היא ידעה שזה נגמר.
פתחתי את הפצע בירך - זה שכבר היה פתוח כמו פה קטן ומדמם - והטחתי את המלח ישירות פנימה.
לא טפטפתי. הטחתי. כמו שמפזרים מלח על בשר לפני צלייה.
התגובה הייתה מיידית.
גופה זינק קדימה כאילו מישהו ירה בה בגב. השרשראות חרקו, הכיסא נטה על שתי רגליים ואז נפל בחזרה עם בום מתכתי. הצרחה שיצאה ממנה לא הייתה קול. זה היה צליל של בשר חי שנקרע. המלח נמס בדם, חדר לכל סדק, לכל תא עצב חשוף, והתחיל להמיס את הקצוות כמו אלפי מחטים זעירות שמסתובבות בפצע.
היא השתנקה, הקיאה - ריר מעורב דם ומררה - והקיאה שוב. הגוף כולו התעוות בהתכווצויות אלימות, כאילו כל שריר מנסה להימלט מהגוף עצמו.
"זה רק המלח," אמרתי, מרים את בקבוקון החומצה.
"עכשיו תראי מה קורה כשמוסיפים חומצה."
שפכתי שלוש טיפות - רק שלוש - ישירות על המלח שבפצע.
הריח עלה מיד.
ריח של בשר נשרף, של שיער חרוך, של משהו מתכתי ומתפרק. העשן היה לבן, דק, עולה כמו סיגריה רעה. הפצע התחיל לבעבע. בועות קטנות, אפורות-ורודות, פרצו החוצה עם כל התכווצות שלה. העור סביב הפצע התכווץ, נסוג, כמו שפתיים שמתכווצות מכאב.
היא צרחה.
לא צרחה רגילה.
צרחה שיצאה מהבטן, עברה דרך הגרון כמו סכין, והתנפצה באוויר. הצרחה גרמה לרוק ולדם להתערבב ולטפטף על החזה שלה בקצב משוגע. העיניים התגלגלו, הראייה שלה התערפלה - אבל האדרנלין שעדיין זרם בדם לא נתן לה להתעלף. היא נשארה ערה. כל שנייה.
האצבעות שלי - אלה שלא היו מלוכלכות - תפסו את האגודל השבור שלה שוב.
העצם כבר לא הייתה עצם. היא הייתה משהו רך, רוטט, כמו ג'לי חם.
לחצתי פנימה, סובבתי 180 מעלות, לאט, בדיוק כמו שסובבים מפתח בדלת ישנה שנתקעה.
*קרררררק.*
לא קול אחד.
סדרה של קרקושים קטנים, כמו שבירת מקלות דקים אחד אחרי השני. כל פרק קטן בתוך האגודל נשבר בנפרד. הדם פרץ החוצה בלחץ גבוה, ניתז על החזה שלי, על הפנים שלה, על הרצפה. הוא היה חם. חם כל כך שהרגשתי אותו דרך הכפפות.
היא לא צרחה יותר.
הקול שלה נגמר.
מה שיצא עכשיו היה נשימה רטובה, גרגור, כמו מישהו שטובע בדם של עצמו. הגוף שלה רעד בהתכווצויות קטנות, רצופות, כמו מכונה שמתפרקת חלק אחר חלק.
כרעתי מולה.
הרמתי את ראשה - היא כבר לא יכלה להרים אותו בעצמה - והסתכלתי לה עמוק לתוך העיניים. הן היו אדומות לגמרי. לא מהדמעות. מהדם שפרץ בכלי הדם הזעירים בתוך הלבן.
"את מרגישה את זה?" לחשתי.
"כל תא. כל עצב. כל שנייה.
זה מה שביקשת.
זה מה שאת צריכה."
היא ניסתה להגיד משהו.
השפתיים זזו, אבל רק בועת דם קטנה יצאה.
"אני... לא... יכולה... עוד..."
חייכתי.
לא חיוך רע. חיוך עצוב, כמעט.
"את יכולה.
הגוף שלך עדיין כאן.
והלילה עדיין ארוך."
הרמתי את הבקבוקון עם החומצה שוב.
הפעם - חמש טיפות.
ישר על העצב החשוף באגודל.
והפעם, כשהגוף שלה התחיל לצרוח בלי קול,
כשהריח של בשר נמס מילא את החדר,
כשהדם והמלח והחומצה התערבבו לכדי משהו סמיך ומבעבע -
היא הבינה.
שום דבר לא יציל אותה עכשיו.
לא שתיקה.
לא צעקות.
לא שום דבר.
המשך יבוא.