לפני שאעבור לפרק הבא, אם את.ה הגעת לכאן ואהבת.ה את מה שכתוב, אשמח לתגובה, לייק או כל דבר.
אם תגידו לי מה אהבתם או מה לא, זה בכלל יהיה מעולה.
גם אם תגידו שזה היה "יותר מידי" זה גם ביקורת לגיטימית, לפעמים אני לא יודע מתי זה יותר מידי.
אני מאוד מנסה להעביר כאן משהו "מבפנים" משהו שאני יכול להסתכל ולהגיד "זה מציאותי, אבל קשה".
אני לא אכניס לכאן משהו בהקשר לאקט מיני כנראה, אני לא חושב שיש צורך בכך.
זה המחשבות שלי, אני לא רואה צורך במיניות רק כדי להיות אלים.
פרק רביעי: "אף מילה לא תציל אותך עכשיו"
האור הניאוני הרציד בתדירות לא סדירה, מטיל הבזקים קצרים ומטורפים על הקירות הלבנים. כל הבזק חשף לרגע את הזיעה הקרה שהצטברה על מצחה, את הדם שהתייבש בזוויות הפה שלה, את העפעפיים הכבדים והנפוחים שכמעט כיסו את האישונים המורחבים. האוויר בחדר היה סטטי, מעופש, מריח של נחושת ושל שתן - ריחות שהפכו מוכרים בשעות האחרונות.
"את יודעת מה עכשיו?" שאלתי בקול שקט, כמעט עדין, תוך כדי שאני מושך בזריזות כפפות לטקס חדשות. הקולות שלהן נמתחו והתפצחו כשהלטקס נצמד לעור הידיים שלי. "אנחנו מגיעים לחלק שבו אף מילה שלך, אף קללה, אף צעקה - לא תשנה דבר."
היא הרימה את הראש באיטיות מדממת. ראיתי איך השרירים בצוואר שלה רועדים ממאמץ. "תגיד לי כבר, חתיכת מניאק," ירקה, אבל הרוק התערבב בדם ורק טפטף על סנטרה. הקול שלה נשמע גס ומרוסק, כמו אספלט נשבר.
המשחק: נשימה
תפסתי את סנטרה בין האצבע והאגודל, מרגיש איך הלסת שלה רועדת תחת האצבעות שלי. "פה פתוח," מלמלתי, והפעלתי לחץ עדין עד שפיה נפתח בעווית כואבת.
הבקבוק עם הנוזל הצלול היטה קדימה באיטיות. ראיתי את האישונים שלה מתרחבים כשהנוזל החל לזרום כמו נחש כסוף אל תוך פיה.
"לא..." המילה נחנקה בגרונה כשהבקבוק כבר היה חצי ריק.
יד שמאל שלי חסמה את פיה, אצבעותיי לחצו על נחיריה. "בלעי" פקדתי, ומתחת לכפפות, השרירים בזרועותיי התכווצו כשהיא ניסתה להזיז את ראשה.
גופה התפתל כמו חוט חשמל שנחשף למים. ראיתי את הגרון שלה נע במאמץ, את העיניים הדומעות שמחפשות אוויר שלא יגיע. הנוזל זרם פנימה, כל טיפה שורפת כמו להבה נוזלית.
"זה אלכוהול 90%," הסברתי בעודה משתנקת, "מחטא מצוין. חוץ מלשרוף כל תא בדרך למטה."
בטנה התכווצה בהתקף שיעול אלים, הגוף כולו רעד כמו מכונה שבורקת. היא התכופפה קדימה ככל שהאזיקונים אפשרו, הראש שלה מטלטל מצד לצד, פיה פתוחה בצליל אילם של כאב טהור.
המשחק: נקודות לחץ
האצבע שלי מצאה את המקום הרך מאחורי האוזן שלה - נקודה קטנה ובוגדנית מתחת לעור. "את יודעת מה יש כאן?" שאלתי, מרגיש איך הדופק שלה מהיר מתחת לעור.
"לך לעזאזל," היא ירקה, אבל הקול כבר לא היה יציב.
לחצתי.
בהתחלה בעדינות, רק מספיק כדי שאישוניה יתרחבו.
"זה נקרא עצב האוריקולרי," המשכתי, מרגיש איך הגוף שלה מתחיל להתיישר, כל שריר נמתח כמו מיתר. "חתיכת חוט דקיק של עצב שיכול..."
הלחץ גבר.
"...לגרום לכל הגוף שלך..."
סיבוב עדין של האגודל.
"...להתייסר."
פיה נפתח בצרחה שבורה, הראש שלה הטיח עצמו בכיסא פעם אחר פעם, השיער הדביק מתעופף מצד לצד. הידיים שלה ניסו לאחוז במשהו, אבל האזיקונים רק השמיעו צליל מתכתי ריק.
המשחק: שבירת מפרקים
תפסתי את האגודל שלה, מרגיש איך הפרקים הקטנים זזים תחת האצבעות שלי. העור היה חם ולח, דביק מזיעה.
"אני אספור עד שלוש," אמרתי, מסתכל לה ישירות בעיניים.
"תמצוץ לי," היא יללה, אבל הקול כבר לא היה יציב.
"אחת."
משיכה עדינה. העצב נמתח כמו גומי ישן.
"שתיים."
קרקור עדין. העצם זזה ממקומה, מרגישה כמו אבן קטנה מתגלגלת מתחת לעור.
"שלוש."
*קרַאק.*
הצרחה שלה נחתכה באמצע כשהאוויר נגמר לה בריאות. פיה נפער בדממה מוחלטת, העיניים בורקות בטירוף של כאב בלתי נתפס. הזרוע שלה רעדה עכשיו במקצב משלה, האצבע השבורה מתנודדת בחוסר שליטה, כמו ענף שבור ברוח.
"את רואה?" לחשתי באוזנה, מרגיש איך הנשימות שלה מהירות ורדודות. "הגוף שלך כבר לא שייך לך עכשיו."
המשחק: בחירה
הנחתי לפניה שתי גלולות על השולחן המתכתי. אחת אדומה, בוהקת כמו טיפת דם. אחת כחולה, עמוקה כמו ים לילה.
"האדומה - הכאב ממשיך," הסברתי, דוחף כל גלולה מעט לכיוונה. "הכחולה - את אומרת 'חדל' וזה נגמר."
היא הרימה את המבט באיטיות. ראיתי איך העיניים שלה, עכשיו אדומות ועכורות, סורקות את הגלולות. איך הגרון שלה נע בבליעה כואבת.
"אני..." הקול שלה נשבר לחתיכות. "אני..."
לקחתי את הגלולה האדומה, מרגיש איך היא מתגלגלת בין אצבעותיי. יד אחת תפסה את סנטרה, השנייה פתחה את פיה בכוח.
"טעיתי," חייכתי כשהטחתי את הגלולה פנימה. "זו הייתה האנטיביוטיקה שלך. הכחולה הייתה הרעל."
עיניה התרחבו באימה אמיתית לראשונה, הבנה סופית.
"מזל שאת לא בוחרת בכחולה, נכון?"
והפעם, כשהאגרוף שלי נחת על הסרעפת שלה, היא לא צחקה.
המשך יבוא.