יוצר החלומות

פרק שלישי: "תקלל אותי"

הקיסם נעלם כולו מתחת לציפורן שלה. הדם פרץ החוצה, מעורב בנוזל שקוף ומצחין. היא לא צרחה הפעם—היא צחקה. צחוק מעוות, חנוק, כמו מנוע שמתפרק.

"זה הכי גרוע שיש לך?" היא ירקה דם לכיווני. "חשבתי שאתה מקצוען."

החזקתי את פרק היד שלה, לוחץ על האזור שבו העצב נחשף. הגוף שלה קפץ כמו תיבת תופת, אבל הצחוק לא נדם.

"תקללי אותי," לחשתי. "תראי לי כמה את שונאת את זה."

העיניים שלה היו מוצפות בדמעות, אבל השפתיים נמתחו לחיוך דוחה. "לך תזדיין, אתה חלש. אתה לא מסוגל אפילו לגרום לי לבקש רחמים."

אגרופי ננעץ בבטן שלה במכה עמוקה, כאילו אני מנסה להגיע דרך הגב שלה. האוויר נפלט מריאותיה בפיצוץ רטוב, אבל היא כופפה את הגוף קדימה בצחוק מעוות.

"את עדיין מחייכת," נהמתי, מכה שוב מתחת לצלעות - מכה מאומנת ששולחת גל הלם לכל הגוף. עיניה התגלגלו אחורה לרגע, אבל היא נשכה את שפתיה עד שדם ניגר על סנטרה.

"בואי ננסה משהו אחר."

הלכתי לארון, הוצאתי את הבקבוק עם הנוזל הצלול. היא ראתה את זה והנחיריים שלה התרחבו לראשונה.

"אני מכיר את הפחד הזה," הרמתי את הבקבוק מול פניה. "פחד ממה שלא רואים."

שפכתי טיפה על האצבע השבורה שלה.

שריריה התכווצו בבת אחת, גופה ניסה להקיא את עצמו החוצה מהכאב. היא צרחה, אך המילים עדיין היו שבורות, לא כניעה—

"אתה— אתה חתיכת כלב! אתה חושב שזה ישבור אותי?! אתה חושב שאתה הראשון שמנסה?!"

הטיפה השנייה נפלה על הפצע בירך. שריריה התעוותו כמו תיל חשמלי. היא צעקה קללות, כל מילה יורה כמו כדור—

"תמות! תיעלם! אני אהרוג אותך, אתה שומע?! אני אקרע לך את הפנים!"

הטיפה השלישית נפלה על הציפורן הפתוחה.

הפעם, מה שיצא ממנה לא היה קללה.

זה היה צליל טהור, גולמי, של כאב ששובר גבול כלשהו בתוך המוח. היא השתנקה, גופה רעד כמו במכת חשמל, והמילים התערבבו לראשונה לרצף חסר היגיון—

"אני אשרף אותך— אני אשרף את הבית— תפסיק תפסיק תפסיק אלוהים אדירים—"

הרמתי את הבקבוק שוב, והפעם היא זעקה—

"לא! לא עוד! לא עוד, בבקשה!"

ידי עצרה באוויר.

"אז מה את רוצה?"

היא נשמה בכבדות, עיניה מביטות בי בשנאה טהורה, אך מתחתיה—משהו אחר. הכרה במשהו.

"אני רוצה... שאתה תפסיק." המילים יצאו כמו רעל.

"למה?"

"כי... כי אני אמרתי את זה."

הנחתי את הבקבוק.

"עכשיו," חייכתי, "אנחנו מתחילים."

המשך יבוא.