יוצר החלומות

הגשם היכה בחלון כמו אצבעות מקישות, מנסות לפרוץ פנימה. האור הניאון במטבח הבהב פעם אחת, כאילו מהסס, ואז נדלק לגמרי.

היא ישבה מולי, הידיים שלה כרוכות סביב כוס היין.

"אז?" היא אמרה, האגודל שלה משרבטת מעגלים על ידית הכוס. "אתה באמת עושה את זה?"

הצלחת שלי הייתה ריקה. הסכין ששמתי לידה – לא במקרה – עדיין נקייה.

היא פרצה בצחוק, צליל מחוספס מדי בשביל החדר השקט. "בסדר, שחק אותה תמים." האצבע שלה נגעה בקצה הסכין. "אבל אני יודעת. ראיתי את האופן שאתה מסתכל על אנשים. כמו שף שבודק חתיכת בשר."

הגבות שלי עלו. "ואת... מה? רוצה להיות הסטייק שלי?"

"אני רוצה לראות אם אתה אמיתי." היא דחפה את הסכין לעברי. "תוכיח."

חמש דקות אחר כך

האזיקונים התהדקו סביב פרקי הידיים שלה עם קליק מספק. היא ניסתה להזיז אותן, רק כדי להרגיש איך השרשראות כבר מחוברות חזק לרצפה.

"וואו," היא שרקה, לא מפוחדת, מסוקרנת. "אתה באמת מוכן."

לא עניתי. במקום זה, לקחתי עוד שני אזיקונים.

"רגליים" פקדתי.

היא חייכה, אבל בעיניים שלה כבר היה משהו אחר. ספק ראשון.

"אתה לא חייב—"

"רגליים."

היא משכה את השפתיים פנימה, אבל הרימה את הקרסוליים. הרצועות נכרכו סביבן במהירות, וקשרו אותה לכיסא עד שלא יכלה לזוע.

הכיסא השמיע חריקת מתכת כשהטיתי אותו לאחור.

"אז..." היא נשמה עמוק, "איך זה עובד? אתה מתחיל עם סכין? חשמל? אולי..."

קרַאק.

האצבע הקטנה שלה נשברה בסיבוב אחד של המלקחיים.

הצרחה שלה מילאה את החדר, אבל אני כבר הרמתי את הקול שלי מעליה:

"זה עובד ככה!"

היא נאנחה, מצמצה בדמעות, אבל החיוך לא נמחק לגמרי מהפנים שלה.

"אוקיי" היא חיכה. "עכשיו אני מבינה."

"את יודעת מה הכי מצחיק?" לחשתי קרוב, נשימתי חמה על צווארה. "שאני אפילו לא צריך לשבור לך עוד אצבע כדי שתצעקי."

היא נעצה בי מבט, עיניה רחבות ועכורות מכאב. "מה זה אמור ל—"

זְרִיקָה.

המחט ננעצה בצווארה לפני שהספיקה להגיב. היא פרצה בצחוק היסטרי, ידיה רועדות.

"מה... מה נתת לי?!"

"אדרנלין," עניתי בקול שקט, צופה בה כמו מדען בצפרדע במעבדה. "הרבה. הגוף שלך עכשיו לא יכול להתעלף. לא משנה כמה אכאיב לך."

האישונים שלה התרחבו כמו חור שחור. היא ניסתה לקום, אבל הרגליים שלה כבר לא צייתו.

"א-אתה מטורף," גמגמה, הקול שלה מתפרק לפסיקים של פאניקה.

"לא," תיקנתי בעדינות, מרים סכין בשר קטנה. "אני מדויק."

"משחק ראשון: אמת או סבל."

הסכין התעמקה בבשר הירך שלה, חותכת שכבה אחר שכבה. היא צרחה, אבל השרירים שלה כבר התכווצו מכאב טהור, בלי יכולת לברוח אפילו לתרדמת.

"אני אשאל שאלה," הסברתי, מדגדג את הלהב לאורך הצלעות שלה. "אם תעני אמת – הסכין תצא. אם תשקרי או תסרבי... הפצע מתרחב."

היא נשכה את השפה שלה עד שדם פרץ.

"מי היה האדם האחרון שפגעת בו לפניי?"

עיניה הזדגגו לרגע. "א-אבא שלי," לחשה.

חתך.

הפצע בירך שלה נפער עוד סנטימטר. היא ייללה, הגוף שלה מתעוות כמו תולעת על וו.

"שקר," רטנתי. "אבא שלך מת כשאת היית בת שש. תאונת דרכים."

היא קפאה. איך הוא יודע? המחשבה הזו שיחקה בעיניה בבירור.

"אתה... אתה חפרת בי," מלמלה, הקול שלה שבור.

חייכתי. "לא. אני פשוט מכיר את הקול שלך כשאת משקרת. עכשיו – אמת, או שאני פותח את הפצע עוד יותר."

היא רעדה, דמעות מעורבות בדם ניגרו על הסנטר שלה.

"חבר... חברה מהלימודים," גירדה מהגרון. "סטירתי לה כשהיא ניסתה לקחת ממני כדורים."

הפעם, הוצאתי את הסכין. נותן לדם לרדת.

"טוב מאוד," ליטפתי את הלחי שלה. "את לומדת."

"משחק שני: תזכורות."

הוצאתי מהכיס קיסם שיניים.

"יודעת מה עושים עם זה?"

עיניה הצטמצמו. "לא."

חייכתי ולקחתי את ידה השנייה, מביט על הזרת וגורם לה להבין מה עומד להגיע.

"אל!" היא צרחה כשכבר דחפתי את הזרת אחורה, שובר אותה מהיד.

"אתה דפוק!!!"

גופה התעוות בפתאומיות, הכאב הציף אותה כמו גל.

היא החלה צורחת, מנסה להזיז את הכיסא, לגרום למשהו לקרות, אבל הידיים עדיין כבולות.

"זה... זה לא קרה! זה שקר!"

"לא," ניערתי בראשי. "זה האמת."

היא הקיאה בין הבכי, ריר ודם יורדים מהסנטר.

"למה... למה אתה עושה את זה?!"

כרעתי לידה, לוקח את הפנים שלה בידיים שלי.

"כי את ביקשת. כי את צריכה את זה. כי את לא שונאת אותי—" לחשתי, שפתיי נוגעות באוזנה.

"את שונאת את עצמך. ואני היחיד שמוכן לתת לך את העונש שאת באמת רוצה."

"משחק שלישי: בחירה."

הנחתי לפניה את קיסם השיניים.

"עכשיו," אמרתי בקול רך. "יש לך שתי אפשרויות."

"את יכולה להגיד חדל או שאת יכולה להתענות."

היא בהתה בקיסם, כולה רועדת.

ואז—

היא צחקה.

צחוק מתגלגל, מעוות, כמו פח מתכת שנמעך.

"אין ילדה," ירקה לעברי, עיניה בורקות בטירוף. "לעולם לא יהיה."

"אני עקרה."

החדר שתק.

הבטתי עליה מעט מופתע, אבל מהר מאוד חזרתי לקרקע.

"טוב, שכחתי שבשלב כלשהו את תשקרי. זה טבעי ונכון."

ואז, בלי להסס, הרמתי את הקיסם שיניים, החזקתי את ידה, והתחלתי לדחוף אותו מתחת לציפורן בעודה צורחת ומתפתלת—

המשך יבוא.