"אני שונאת אותך" היא אמרה בעודה מחטה את פצעיה ביום של אחרי.
"למה הסכמתי לזה? אני לא הייתי מוכנה לכל כך הרבה" מלמלה לכיווני בעודי מוודא שלא ספגה שום נזק תמידי. "את בסדר, רק תדאגי לחטא את הפצעים כל כמה שעות כדי למנוע זיהום".
- יממה קודם לכן –
"אז תגיד, זה נכון השמועות על התחביב המוזר שלך?" היא אמרה בעודה אוכלת את הפסטה שהכנתי. "יש לי הרבה תחביבים מוזרים, בואי תגידי לי מה שמעת ואומר אם מדובר באמת" השבתי בעודי מנסה להביט בצלחת ולהימנע מיצירת קשר עין.
"אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת" מלמלה, "לא אני לא" השבתי, "התחביב שלך לענות אנשים" אמרה בתוקפנות "זה לא תחביב, זה היה משהו שעשיתי עבור כסף ואני לא גאה בכך" אמרתי בעודי מנסה להתחמק במבטי מופתע מעט לשמוע שאלה זו.
"זה היה תקופה קשה עבורי, עשיתי את זה כי הייתי חייב, לא היה לי ברירה" המשכתי.
"אני יודעת, רואים אלייך שאתה אדם טוב שפשוט עבר דברים קשים, מה שמעניין אותי זה למה אתה? למה אתה הייתה זה שצריך לגרום לצעקות ולנזק? אתה לא נראה כמו אחד שמסוגל לזה."
היא ניסתה לצוד את המבט שלי. "אני לא רוצה לדבר על כך" אמרתי בעודי מתחיל לפנות את השולחן. "אבל אני רוצה, אני רוצה שתגיד לי את זה, אני רוצה שתעשה לי את זה." התגרתה בי.
"תעשה לי את זה? תגידי את נורמלית?" השבתי "אני לא נורמלית, אבל גם אתה לא, אתה פשוט אדם שנראה נורמלי" צחקקה ונשענה לאחור, "אתה לא מסוגל לפגוע בזבוב".
"זה נכון, זה באמת קשה לי לפגוע באדם אחר כי ראיתי כל כך הרבה סבל ויצרתי כל כך הרבה ממנו עד שהחלטתי להדחיק את זה ממני" גמגמתי.
"אז אין לך את הביצים לעשות את זה הא? זה נכון מה שאומרים שעם הגיל מתרככים" אמרה וצחקה. "אני לא התרככתי, אני פשוט החלטתי שאני לא רוצה את העולם הזה יותר" אמרתי מעט בכעס על הזלזול אשר היא אמרה לי.
היא נשענה על השולחן מפקסת את המבט בי "למה? מה מפריע לך לעשות את זה? הראי אתה רגיל לקולות, למראות, לריחות".
"זה לא יוצא לי מהראש, אותם אנשים אשר עשיתי מה שעשיתי רק כדי להוציא מהם מה שרציתי"
"אז תוציא ממני את מה שאתה רוצה" אמרה ותפסה את תשומת הלב שלי "למה הכוונה?".
"אתה רוצה להיות מי שיקבע את שמו של הילדה או הילדה נכון? תוכיח שאתה מסוגל להוציא את זה ממני, את אפשרות הבחירה שלי" אמרה ולגמה מכוס היין. "את לא רצינית, למה שארצה לקבל את הזכות המוחלטת הזו בדרך כזו? זה נכון שאני רוצה לקבוע, אבל יש גבול".
"אתה לא צריך להגזים, כאילו... לא ממש, אני לא רוצה להיות נכה אני פשוט רוצה לראות אותך מנסה להוציא ממני את זה בכוח או שאולי אני אצליח לשבור אותך ואת הרצון שלך להוציא את זה ממני". "תמשיכי..." אמרתי תוך כדי שאני מביט לה בעיניים. "אם אתה מצליח לגרום לי להגיד חדל, אז אתה זה שקובע את השם, אם אני מצליחה לשרוד את העינויים שלך ואתה מפסיק או אומר חדלי אז אני זו שקובעת" אמרה בעודה מחייכת חיוך נבזי. "רק אתה יודע, אל תשאיר אותי נכה וכזה".
"אוקי... אני מוכן לזה, אבל את צריכה להבטיח לי שזה יהיה חד פעמי".
"אתה יודע שאני לא יכולה להבטיח את זה, אבל היי, אולי אתה תעשה לי כל כך הרבה סבל שזה יגרום לי לא לעשות את זה יותר" המשיכה לצחוק.
"אני מקווה שאת יודעת שאני אוהב אותך, אבל מעכשיו את הולכת לראות אדם אחר לגמרי".
אמרתי זאת בעודי מתקרב ומסתכל עלייה וסוגר את הדלת מאחוריי.