החדר היה חם מדי, לח, מלא בריח כבד של זיעה ישנה, פחד ורוק יבש.
הוא צרח, קילל בערבית חנוקה ומתפרקת, גוף מתפתל בכיסא הרתום כמו חיה שכבר מרגישה את הלסתות נסגרות סביבה. הכיסא חרק בכל תזוזה אלימה, הברגים רעדו, הרצפה רטובה מרוק, דמעות וזיעה.
דחפתי את העגלה פנימה.
גלגלים שקטים, כמעט לא נשמעים על הרצפה.
לא הסתכלתי עליו.
לא אמרתי מילה.
סגרתי את הדלת מאחוריי בלחיצה רכה, והרעש שלו נחלש מיד - כאילו החדר עצמו החליט להשתיק אותו, להכניס אותו לתוך קופסה.
הוא המשיך לירוק קללות, מתנשף בכבדות, עיניים אדומות, פה פתוח כמו פצע פתוח.
פתחתי את המגירה השנייה בעגלה.
הוצאתי את החלוק השחיטה - נקי להחריד, בד כבד, קר כמו עור מת.
קשרתי אותו סביב גופי לאט, כאילו אני מתכונן לטקס שכבר ביצעתי אלף פעמים.
הבד נצמד לגוף בלי רחמים, כמו שכבה שנייה של עור.
הוא כבר התעייף.
הקללות הפכו לנשימות רדודות, גוף רועד, זיעה זולגת מהמצח כמו דם דק.
הסרתי את הבד הלבן מהעגלה.
הכלים נחשפו באור הקר של המנורה:
מלקחים כסופים מבריקים, סקלפל דקיק כמו סכין גילוח, מחטים ארוכות, מכשירים ניתוחיים מסודרים בשלמות חולנית, וארבעה בקבוקונים זעירים עם נוזלים שקופים - אחד מהם יגרום לו להרגיש שהעצבים שלו בוערים מבפנים, בלי שום סימן חיצוני, בלי שום צעקה שתישמע בחוץ.
הוא נאלם דום.
העיניים ננעצו בכלים, והפנים התכווצו כאילו מישהו לחץ עליו מבפנים.
עברית שבורה, קשה, כל מילה חותכת לו את הלשון:
"זה... אתה?"
לא עניתי.
לקחתי את המזרק.
מילאתי אותו מהבקבוקון השני.
לאט.
מדויק.
הנוזל עלה בלי בועה אחת.
"אתה... הגרמני."
היד שלי עצרה.
המזרק נשאר תלוי באוויר.
הוא ניסה להתקרב, כמה סנטימטרים בלבד, והלחש שלו רעד:
"אתה... הגרמני..."
רכנתי אליו.
לאט.
מאוד לאט.
עד שהפה שלי היה ממש ליד האוזן שלו, השפתיים כמעט נוגעות בתנוך, הנשימה שלי חמה על העור הקר שלו, רכה כמו ליטוף - אבל קרה כמו סכין שמתחילה לחתוך לאט.
הלחש יצא לאט, מילה אחר מילה, כאילו אני טועם כל אחת מהן, כאילו אני נושם אותן לתוך הראש שלו:
"כן... זה אני...
הגרמני...
ואני יודע שהם יודעים עליי...
אבל הם לא יודעים...
כמה אני מרגיש... את הדופק שלך עכשיו...
מהר כל כך...
כמה אני נהנה...
לשמוע אותו...
מתחיל להישבר...
בפנים...
עוד לפני שהמחט נוגעת בך."
הוא קפא.
הנשימה נעצרה באמצע, כאילו הגוף שכח איך לנשום.
העור סביב האוזן הצטמרר בגלים קטנים, האישונים התרחבו עד שכמעט לא נשאר לבן.
המשכתי, עדיין בלחש, עוד יותר לאט, עוד יותר קרוב, כאילו אני מדבר אל תוך העצם שלו:
"אתה מרגיש את זה... נכון?
את הכאב...
שמתחיל להתפשט...
בך...
עכשיו...
אני לא צריך לגעת בך...
עדיין...
כי אתה כבר נותן לי...
את הפחד...
הכי טהור...
שלך...
רק בזה שאתה שומע אותי...
רק בזה שאתה יודע...
שאני לא אפסיק...
עד שתתפרק לגמרי."
הוא התחיל לרעוד - לא בקול, לא בצעקה.
רעד פנימי, עמוק, כמו משהו שנשבר בתוך הצלעות, כמו פצע שנפתח מבפנים בלי סכין.
העיניים נעצמו לשנייה, ואז נפקחו שוב - ריקות יותר, מבוהלות יותר, כאילו משהו בתוכו כבר התחיל לברוח.
תסתכל עליי.
אני הגרמני.
נולדתי לתוך המטרה הזאת.
אני לא חוקר אנשים.
אני הורס נשמות.
ואני כל כך בודד שהבדידות כבר לא כואבת - היא רק רעבה,
רעבה לכאב שלך,
רעבה לשבירה שלך,
רעבה לרגע שבו תתחנן -
לא כדי שאפסיק,
אלא כדי שאמשיך.
בתוך הראש שלי - שקט מושלם.
רק התחושה הזאת:
הוא כבר שלי.
לא סתם גוף קשור לכיסא.
נשמה שמתחילה להתפרק,
וההנאה מהתהליך -
קרה, נקייה, בלתי ניתנת לעצירה -
כבר זורמת לי בוורידים כמו רעל מתוק.
זזתי לאחור.
המזרק עדיין מוכן.
החלוק נקי.
החדר דומם.
והוא – כבר לא היה שם.
רק גוף שמחכה שהנשמה תישבר לגמרי,
שיפתח את הפה,
ויגיד לי הכל -
רק כדי שהכאב הפנימי יפסיק לרגע.
אבל אני יודע:
הוא לא יפסיק.
כי אני לא אפסיק.