יש סוג של עצבנות ששמור רק למי שחוזר הביתה למציאות שקטה מדי. מאז שחזרתי לארץ, אני מסתובב בחדר כמו חיה בכלוב. סוכר, חוסר מעש, ושוב סוכר. ניסיון נואש למלא בור שנפער ברגע שהפסקתי "לפעול".
פעם אמרו לי שהגעגוע לעבודה הזו יכה בי, אבל לא הבנתי שזה ירגיש כמו קריז. אני נגמל מהידיעה הברורה של מה צריך לעשות. שם, בתוך הכאוס, היו חוקים. שם ידעתי איך לפעול כדי לשחרר את הלחץ. כאן, המלחמה היא רק רעש רקע שאני מחכה שיסתיים, חוסר אונים שנכפה עלי בזמן שאני רגיל להיות זה שקובע את העובדות בשטח.
בבית אני מרגיש מיותר. אני מוצא את עצמי מסנן תמונות בטלפון שוב ושוב, אוכל בלי רעב, ומרגיש את השפיות שלי נמתחת לקצה. הניתוק שלי הגיע לשיא באזעקה האחרונה, כששאלתי ידידה על מבחן מסוים בזמן שהיא רעדה מפחד. היא לא הבינה איך זה מה שמעסיק אותי. לקח לי רגע להבין - אני לא מתעסק במלחמה כי מבחינתי היא כבר "קטנה". ראיתי, עשיתי, נפגעתי ופגעתי מספיק בשביל ששום צופר לא יזיז לי את הדופק.
זה מוזר, אולי אפילו קצת מעוות. בזמן שכולם בחרדות, אני מוצא את עצמי ישן בתוך התופת, לומד למבחנים בתוך השקט המתוח. כנראה שבאמת נולדתי למקום ההוא, לעבודה ההיא, ורק עכשיו אני מבין כמה עמוק היא חדרה לי לעצמות.
אני נשמע להוראות, הולך לממ"ד כשצריך, אבל לפעמים השינה שלי עמוקה מדי, כבדה מדי מהמראות שנשארו מאחור. אני לא שומע את האזעקה. לא נורא, אני אשרוד. זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב.
הבעיה היחידה עם הישרדות היא שהיא משאירה אותך עם המון זמן פנוי למחשבות. אז אם מישהי כאן רוצה לדבר, אני כאן. מחפש דרך להעביר את השעות עד שהשקט יפסיק להרעיש כל כך.