Thoughts from the dark side

יש לחץ לאחרונה, לא ברור לי, של נשלטות שמתחילות לדבר איתי ומתעקשות על ההתחלה לראות תמונה או לפתוח מצלמה.

יש כאלה שאפילו מציינות את הדרישה הזאת בפרופיל.

זה קורה בעיקר (אך לא רק) עם חדשות כאן באתר, גם צעירות רווקות וגם נשואות.

אני לא מעביר תמונות. אני מוכר קצת בעולם העסקי ולא יכול לקחת את הסיכון שיסתובבו תמונות שלי אצל נשים שאינני מכיר בכלל, לפני  שיודע אם אפשר לסמוך עליהן ועל הדיסקרטיות שלהן...

אני גם לא מבין איך הן שולחות תמונות לגברים ללא הכרות קצת יותר מעמיקה... אבל זה כבר עניין אחר.

בעבר הלא רחוק כאן אני זוכר תלונות של נשלטות כי כל הגברים השולטים מתעקשים רק לראות תמונות ובכלל לא משקיעים בהכרות. נראה לי כי יש כאן מהפך :)

אבל מעבר לכל זה, אני שואל אתכן

מה קרה להכרות של פעם? להתכבות וחוויות שיחה זורמת, מגרה, מאתגרת.

איפה ההתרגשות בציפייה לקבל עוד מייל, עוד הודעה

ואז לעבור באופן טבעי לשיחת טלפון, לשמוע אחד את השניה. להכיר עוד קצת לעומק

ובסוף - שזה בעצם ההתחלה - להפגש לכוס קפה ולראות לאן זה הולך...

עוד לא יצא שמישהי שעברה איתי את התהליך הזה התאכזבה מהמראה שלי. והאמת גם אני לא.

ויותר מזה - ההכרות והמשיכה הפיזית מוגברים בהרבה אחרי הכרות קצת יותר עמוקה, אישית ורגשית.

וגם אם לא, גם אם יש בסוף אכזבה מהמראה והכימייה הפיזית, אז מה קרה, מה המחיר ששולם?

שיחה סקסית וקצת טיזינג בהודעות, הכרות של אנשים שמעניינים אחד את השני, ואולי גם כוס קפה.

כנראה אני באמת 

old fashioned

אבל זה יותר כייף

אני עובר על הצעת מחיר שקיבלתי מהקבלן שמשפץ בית שקניתי - תיקון ואיטום רטיבות במרתף...

חחחח

איש העולם הגדול

מנהל חברה גדולה

מצליח במהלכים גדולים

משפיע על חייהם של הרבה אנשים

מוביל

מרגיש יום יום את עוצמת ההצלחה, הגודל

לצד כל הגודל, העוצמה

יש גם עוצמה אדירה ביד שמכאיבה לפטמה

מושכת, מסובבת, מועכת

ומלטפת

בסתירה חזקה, מצלצלת 

ויד מלטפת

ובסוף, הכל מתמקד

בפה שלך

מוצץ את הזין היפה שלי

בולע 

ואומר תודה אדוני

גם בזה המון עוצמה, גודל

נתראה היום ונראה

אם תגידי תודה אדוני

או

לא תודה

לפעמים מנסה להסתכל על העולם הזה שלנו

בעיניים חיצוניים, מיינסטרים, וונילי.

כמה מוזר, לא הגיוני זה נראה, 

שאחד נותן את השליטה על עצמו לאחר, 

כנועה וצייתן לאחר.

כך שאחד כל כך רוצה וצריך

שייכאיבו לו.

ושיש אחד שכל כך רוצה וצריך

להכאיב לאדן אחר.

ואני יודע שאנחנו כבר רגילים לזה, פחות אפילו מתרגשים מזה,

לרוב לא באמת עוצרים לרגע לחשוב על העוצמות שבכאב הזה,

החיבור המטורף שנוצר בין שני אנשים במצבים כאלה.

אז זה נכון שאנחנו כבר מבינים,

שזה שכואב חייב את הכאב.

וגם זה שמכאיב חייב להכאיב כי גם הוא כואב.

ושניהם כואבים, צריכים את הכאב,

כדי להרגיש את החיים, או את המוות, או שניהם.

כדי להתחבר לפחדים, לכאבם פנימיים, לפעמים מודחקים.

כדי להרגיש את הגוף, לוודא שהעצבים עדיין מעבירים כאב,

כי לפעמים לא מרגישים כלום.

כל זה נכון, וידוע, וחפרנו בזה כבר מלא.

אבל לפעמים ההסתכלות החיצונית, המיינסטרימית, וונילית,

יכולה להזכיר לנו עד כמה זה מיוחד, עוצמתי, וכן אפילו יפה וגרוטסק.

ולי, לי זה תמיד מזכיר את האחריות הכל כך גדולה

שיש לנו אחד כלפי הכאב של השני.

כן, לכאב מקום של כבוד. לאנשים מקום של כבוד.

ולפעמים צריך להזכיר לעצמנו, שאנחנו כאן

אחד בשביל השני, בכבוד ובאהבה.

יש כאן אנשים יפים

ויפים זה יפה

ויש כאן גם שבורים

ושבור זה ממש יפה

ויש כאן גם הזויים

וכן, הזוי זה גם יפה

לפעמים

הסקרנות מתחילה מהרגע הראשון, המילה הראשונה, בהודעה הראשונה.

כבר אז אני מנסה לדמיין איך היא נשמעת, איזה קול יש לה.

וככל שיש יותר הודעות ויותר מילים, יותר מצליח לאפיין את הסאונד שלה.

הסקרנות, או הסקרנות לקראת שיחת הטלפון הראשונה. האם צדקתי, האם אתאכזב, מהקול שלה,

הסאונד שלה.

וברגע הראשון, במילת ברכה הראשונה שלה בשיחת טלפון הראשונה בינינו, 

הסקרנות שוב מתחילה לפעול, ואני מנסה לדמיין,

איך הסאונד שלה, הקול שלה,

שהיא צועקת, בוכה, כואבת, צוחקת ושמחה.

סקרנות, כל הזמן סקרנות...:)

השבוע הודיעו על סגירת את חנויות HMV המדהימה באנגליה.

עצוב שחנויות כאלה נסגרות, אבל לא באמת מעניין אותנו כאן...

ההודעה גרמה לי לחשוב על שם הרשת

HMV - קיצור של His Master's Voice

וגם התמונה / הלוגו - כלבלב קטן מקשיב לפטיפון.

וזה כן מעניין אותנו כאן :)

השם גאוני, וגם הלוגו - 

מחפש לי כלבה קטנה שבאמת תקשיב לי,

לקול של המאסטר שלה !

:)

אז הרגע הלפני הזה, שכל כך נהניתי ממנו,

הפך לרגע ממש ארוך לפני.

לא הצלחנו לקבוע להפגש, ואחרי ההתלהבות הראשונית התחושות התחילו 

להשתנות ולהדרדר אצל שנינו.

אני מאד אוהב להתכתב, אוהב את הריגוש של לא לדעת מי בדיוק שם מולי,

מה הי ואיך היא. אוהב את החיבור דרך המילה הכתובה,

רואים עמוק ומרגישים את האדם.

אבל צריך לפגוש, לראות, להריח, לטעום ולהרגיש. ואם יש התלהבות,

צריך את זה מהר.

אז הרגע לפני הפך להרבה רגעים לפני,

וזה כבר לא יהיה איתה, ואין לדעת מה פוספס.

רגע ארוך ומבאס לפני...

קניתי ספה חדשה הביתה.

ספה גדולה כזאת, בהירה, ממש ממש יפה.

ספה בצורת ר, אם מלא כריות גדולות ורגליים דקיקות.

ואני מסתכל עליה, ומדמיין אותך

ידיך הדקיקות קשורות לרגלי הספה,

ראשך מונח על כרית גדולה,

רגליך הבהירות מקופלות,

והכוס שלך פתוח לפני, מחכה,

לי

על הספה החדשה הממש ממש יפה שלי.

רגע (דמיוני) לפני

:)

לפעמים יש לי תחושה שהרבה מחברי הכלוב

חיים חיי בדסמ ווירטואלים בלבד. 

חלק חיים חיי בדסמים לייט, ללא הרבה

יצירתיות, ללא הרבה שליטה, כמעט בלי כאב.

אבל אז פוגשים אנשים, שמספרים סיפורים, סיפורים

שאתה מאמין להם, סיפורים משכנעים.

ואז קולטים, שיש כאן גם אנשים, חברים,

ממש ממש שרוטים.

איזה יופי!

כמעט כמוני :)