לפעמים מנסה להסתכל על העולם הזה שלנו
בעיניים חיצוניים, מיינסטרים, וונילי.
כמה מוזר, לא הגיוני זה נראה,
שאחד נותן את השליטה על עצמו לאחר,
כנועה וצייתן לאחר.
כך שאחד כל כך רוצה וצריך
שייכאיבו לו.
ושיש אחד שכל כך רוצה וצריך
להכאיב לאדן אחר.
ואני יודע שאנחנו כבר רגילים לזה, פחות אפילו מתרגשים מזה,
לרוב לא באמת עוצרים לרגע לחשוב על העוצמות שבכאב הזה,
החיבור המטורף שנוצר בין שני אנשים במצבים כאלה.
אז זה נכון שאנחנו כבר מבינים,
שזה שכואב חייב את הכאב.
וגם זה שמכאיב חייב להכאיב כי גם הוא כואב.
ושניהם כואבים, צריכים את הכאב,
כדי להרגיש את החיים, או את המוות, או שניהם.
כדי להתחבר לפחדים, לכאבם פנימיים, לפעמים מודחקים.
כדי להרגיש את הגוף, לוודא שהעצבים עדיין מעבירים כאב,
כי לפעמים לא מרגישים כלום.
כל זה נכון, וידוע, וחפרנו בזה כבר מלא.
אבל לפעמים ההסתכלות החיצונית, המיינסטרימית, וונילית,
יכולה להזכיר לנו עד כמה זה מיוחד, עוצמתי, וכן אפילו יפה וגרוטסק.
ולי, לי זה תמיד מזכיר את האחריות הכל כך גדולה
שיש לנו אחד כלפי הכאב של השני.
כן, לכאב מקום של כבוד. לאנשים מקום של כבוד.
ולפעמים צריך להזכיר לעצמנו, שאנחנו כאן
אחד בשביל השני, בכבוד ובאהבה.
