הבת שלי חווה בימים האלה את הפרידה הראשונה שלה, מהאהבה הראשונה שלה.
הם בני 18. אהבה של פעם בחיים. עמוקה, חזקה, מתפרצת. אש צעירה שממלאת את החדר ואת הלב ואת כל מה שמסביב.
אנרגיות מתפרצות, מיניות בוסרית, גולמית, טהורה וכל כך עוצמתית.
אהבה טוטאלית, שורפת. להבות ואש ועשן. גוף ונפש שלא מוצאים רגע של מנוחה. מוח על ספידים.
ופרידה כל כך כואבת. כזאת שמרעידה את העולם.
והיא כואבת. בוכה. בוכה את הדמעות של הלב והנפש.
ואני זוכר את האהבה הראשונה שלי. ואת הפרידה הראשונה.
כל אחד זוכר אותה.
ואני זוכר גם את האהבה הראשונה *השנייה* שלי.
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=61361&postid=1074648
מסתכל על הבת שלי
הילדה המהממת הזאת, הקטנה,
שסובלת כאב של גדולים.
רואה את עוצמות הכאב, את האנרגיות הגבוהות ואת הבכי הבלתי נשלט,
ומתגעגע לעוצמות האלה.
כבר לא נחווה שוב את האהבה והפרידה הראשונה.
מתגעגע להרגיש את האש הזאת, הנאיבית והטהורה, חורכת בלי דעת את כל מה שעומד בדרכה.
הלב שלי כבר מצולק, הנפש מלאה בחריטות.
כבר קשה להצית שם אש בלתי נשלטת.
כמו העור של הדינוזאור שאני - גם הנפש כבר אינה חלקה כמו פעם.
קמטים, כיעורים והרבה פגמים. מקומות אפלים והמון שבילים מפותלים.
חדרים שמזמן ננעלו, וכאלה שאפילו עוד לא נפתחו (כן, גם לדינוזאורים יש חדרים שעוד לא ביקרו בהם).
לפעמים, לעיתים נדירות, מצליחים לגעת ממש ממש עמוק ולהתקרב שוב לאש הנעורים הזאת.
היא כבר חבויה, מסתתרת. בעיקר פוחדת לשרוף.
אבל היא שם. קשה להגיע אליה. יש שם חיה ואש. אש חיה. עוצמתית ומפחידה. מחכה להתפרץ.
ובאו כאלה, נשים מדהימות,
ונגעו איתי באש. נתנו לה נתיב להתפרץ, כמו לאבה של הר געש.
איטית, מפוערת, לא ניתנת לעצירה.
חלקן נבהלו ממנה וברחו. חלקן נשארו וגם קצת נשרפו.
וחלקן, השרוטות מביניכן, פשוט הושיטו מרשמלו לחריכה קטנה, עם חיוך גדול.
האהבה הראשונה משאירה את החריטה הראשונה בנפש שלנו.
כל אהבה, כל אכזבה, כל בגידה וכל פרידה משאירים את החריטה שלהם.
כל חריטה נחרטת בכאב, על גבי החריטה הקודמת. וכך הנגיעה בנפש נהיית עמוקה יותר ויותר,
עד שהיא מגיעה לעומקים שלא דמיינו בכלל שקיימים.
החריטה הראשונה משמעותית מאוד. היא הכי כואבת כי היא כאב ראשוני.
היא גם מקבעת את הכיוון של החריטות הבאות אחריה, ואלה שאחריהן.
לכן לעולם נזכור את האהבה הראשונה. וגם את האהבה הראשונה השנייה שלנו, כי היא מצביעה על כיוון חדש לחריטות הבאות.
וכל החריטות האלה, אחת אחרי השנייה, אחת מעמיקה את חברתה,
מפסלות שביל לעומקי הנפש והלב שלנו.
ולפעמים, לעיתים ממש נדירות, מגיע מישהו עם שריטות מתאימות, צלקות מפוערות וחריטות עמוקות מספיק
כדי לא לפחד משלך.
אני מחבק את הבת שלי.
יודע שהיא תעבור את זה.
יודע שזה חלק מהמסע המטורף והיפה שהיא יוצאת אליו.
ואני אומר לה בשקט-
תגיע עוד אהבה.
והיא תבקש מקום בלב שלך.
ותשאיר שם חריטה חדשה.
אולי אפילו יפה יותר.