אני יוצאת מפלורנטין בצהריים אחרי פגישת עבודה. על האופניים. ציפצוף עקשן של רכב שבדיוק חלף. הרכב עצר. נעצרתי גם. הרכב ברוורס. נעצר עליי. ובום. זה אתה. יושב לידך מישהו שקשור לעבודה. לשנינו היה מן חיוך כזה חצי מזוייף חצי מסתורי ,מקשקשים כאילו סתם אהלן אהלן. חנית והבחור חתך.אתה מתקרב אליי ואומר לי שהיתה לך תקופה משוגעת ..היית עסוק בפתרונות של בעיות. מבינה בעיות, לא מבינה ת'התנהלות.
אני נהנית לראות אותך מתפתל קצת למצוא את הדרך אליי. אתה שואל אם אני בדרך הביתה ומבקש לבוא אליי . אני מחזיקה ת'צמי חזק חזק ואומרת שאחשוב על זה בדרך.
כל הדרך הלב על 300 והמח רץ.
השד הטוב אומר לי- זה אבא. את שלו.את כל כך מתגעגעת.את כל כך רוצה. הרי רק הבוקר קמת לבוקר של דמעות.
והשד הטוב השני אומר לי - מה פתאום . החזקת יפה עד עכשיו, הגעגוע יעבור. את חזקה ועושה את הדבר הנכון. שחררי אותו ויקרו לך דברים טובים.
אחרי שעה כתבתי לך, שלא. לא רוצה לחזור להפגע. שהלב שלי נשבר כבר יותר מידי פעמים. שאני ונילית. ושאי אפשר להפעיל אותי בכפתור ושאני רוצה להחלים.
אני יודעת שאתה מתעצבן כשאתה קורא את זה ..ואתה מאחל לי בהצלחה...ומתנתק.
כמה דקות אחרי אתה פותח צ'ט חדש. ואז כמה שעות של דו שיח.
אבל זה כבר לפוסט אחר.
