ואוו...זו הולכת להיות אחת הכואבות.
כמה שנים אני נמנעת מזה...אבל הגיע הזמן להתמודד גם אם זה.
אנשים מרגישים חיבור רגשי לאנשים, חיות וגם חפצים.
כן יש חפצים שאנו נאחזים בהם כאילו אם נעזוב זה סוף העולם.
אז זה אחד כשה.
לפני כעשור בערך...אחרי הגירושין...
אמא שלי החליטה שהיא קונה לי רכב חדש...מהניילונים
אחד כזה שכולנו חולמים עליו.
אז אחרי חשיבה קניתי גיפ דגם 2008 של פגו (שנת 2016) מי שלא מבין.
שעלה אז כ120k - איזו מתנה מדהימה זו הייתה...
הייתי נוסעת איתו בכיף..גאה ברכוש החדש (שחור כמובן)
זה היה שיא האושר.
סוף סוף רכב חדש כמו שאני רוצה ואוהבת...
ככה נהנתי ממנו כמה שנים טובות.
עד שבקורונה איך שהוא שפך מנוע. (וכן הוא היה מטופל)
כאשר הלכתי למוסך לקח להם לנצח למצוא מנוע חדש (קורונה וזה...)
ואז המוסכניק אומר לי...תמכרי..זה רק צרות עכשיו.
אבל...לא הייתי מסוגלת..זה אחד הדברים האחרונים שהיא קנתה לי לפני שעזבה אותי לנצח.
זה היה הזיכרון האחרון שהיה לי ממנה...
הנסיעות האחרונות שלנו יחד..לנאפיס שכל כך אהבה.
זה המקום היחיד שהסכימה ללכת אליו בשנים האחרונות שלה.
to make the long story short
שניה בדיוק אחרי שנגמר לי הביטוח על המנוע
אני מגיעה הבייתה לחניה..הוא עושה קולות של גסיסה ופשוט מת שם.(לא ידעתי אז שזה לנצח)
לקח לי כמה זמן עד שגררתי אותו למוסך ומאז הטא נמצא שם כשנה וחצי (כן כמו ששמעתם)
עם הבטחה לתיקון שלא באמת קורית.
ואני..לי קשה להתמודד עם זה אז אפילו לא שאלתי אותו.
בנתיים איכשהו היקום אהב אותי והגיע אלי רכב חלופי שאני נוסעת אליו.
משהוא זז לי עכשיו עם המלחמה והחלטתי להתמודד עם מה שאני מפחדת
להתקשר ולראות מה עושים.
להפתעתי הוא אמר לי.
אין מה.
רק לפירוק- אף אחד לא רוצה להתעסק איתו.
ואני..מה אני עושה עכשיו
כאב לב של 120k והזיכרון האחרון שיש לי ממנה.
זהו...מחר הולכת להתקשר למישהו שקונה לפירוק ולשחרר את הכבל לנצח.
זהו שחררתי
R.I.P
אין לי כח לחפש תמונה!
