לפני 9 שנים. 4 במרץ 2015 בשעה 7:01
כשאני מסתכלת עליו אני מחייכת.
הוא בדיוק נכנס לי לפריים של העין.
נעים לי להתבונן בו. והרבה.
הוא לא מבין עד כמה.
הוא בכלל טוען שהוא מבולבל.
לא התכוון להיות פה וכאן.
והוא שייך לסיפור אחר.
אז אני ממתינה. בשקט.
לא מוציאה הגה.
ומאפשרת לו לעבור את כל הבלבול.
מעגל שלם.
הרי בסוף בסוף ,
משהו יקרה.
משהו טוב.