ספרית הפנטזיות שלי

"ישעיהו ליבוביץ כינה את חיילינו בשטחים הכבושים בשם 'יודונאצים'" - כותב ד"ר יחיעם שורק במדור מכתבים ("הארץ, ספרים", 16.4), אבל לא כן הוא. בספרי "מדוע פוחדים מישעיהו ליבוביץ?" אני כותב: "ליבוביץ לא האשים את חיילי צה"ל כאילו הם יודו-נאצים, כפי שמיהרו לטעון הלאומנים החילוניים והדתיים... ליבוביץ, מתוך כאב עמוק על מה שקרה - ועדיין קורה! - בשטחים, ומתוך דאגה כנה לדמותה האנושית והמוסרית של החברה הישראלית, דיבר על סכנת היווצרותה של מנטליות יודו-נאצית, שתלך ותגבר ככל שנמשיך לשלוט בעם זר... בביטוי חריף זה התכוון איפוא הרבה יותר למדינאים הגוררים את חיילי צה"ל למעשים נוראים אשר לא ייעשו (וכל אחד מאתנו שמע בדאגה, מפי ילדיו המשרתים בצבא, על 'מה שקורה שם'), מאשר לחיילים עצמם" (שם, עמ' 109).

בהקשר זה מתייחס ראול טייטלבאום, באותו מדור, לשאלה האם הנאצים היו "זן מיוחד וחריג של בני אדם", או שהיו בני אדם רגילים, שנקלעו למצב שהפך אותם לפושעים?

גם על כך אמר ליבוביץ את דברו. הוא לא ראה בשואה אסון השונה במהותו מיתר האסונות שפקדו את עם ישראל. הוא אהב לצטט את דברי ההיסטוריון האנגלי הנודע אדוארד גיבון, שאמר שההיסטוריה אינה אלא דברי ימי הפשעים והזוועות של המין האנושי, ומכאן הגיע למסקנה הבלתי נמנעת שמה שעשו הנאצים מסוגלים גם בני עמים אחרים לעשות. יתר על כן: אפילו אלה הנמנים עם בני עמנו - כמובן לא כולם! - אינם מחוסנים מפני סכנת זוועות כאלה, אך ורק משום שהם יהודים (שם, עמ' 110).

 "איפה אלוהים היה ב-7 באוקטובר?

איפה שהיה בשואה.

ואיפה היה בשואה?

איפה שהיה בגירוש ספרד.

ואיפה היה בגירוש ספרד?

איפה שהיה בחורבן הבית.

ואיפה היה בחורבן הבית?

אלפיים שנה, לך תזכור".

"ביוני 25' הכרזנו ניצחון לדורות.

אני לא ידעתי ש-

דורות זה 8 חודשים"

״שהמשורר  הוא  האיש  אשר  בימי  מלחמה אסור

ואסור  לו  לשכוח  את  הערכים  האמיתיים  של  החיים.

לא  רק הֶיתר [מותר] הוא  למשורר  לכתוב 

בימי  המלחמה 

שיר-אהבה, אלא  הכרח״. 

כְּשֶׁהַדְּבָרִים מִתְפָּרְקִים
הֵאָחֲזִי בִּפְעֻלּוֹת פְּשׁוּטוֹת:

קַלְּפִי תַּפּוּז. בְּעֶזְרַת סַכִּין חַדָּה,
חִתְכִי עִגּוּל סְבִיב הָעֹקֶץ
וְחִרְצִי חֲרִיצִים לְאָרְכּוֹ. אִכְלִי.
הַשְׁקִי אֶת עֲצִיץ הַלּוּאִיזָה הַכָּחֹל. חַכִּי
עַד שֶׁהַמַּיִם יְטַפְטְפוּ מֵחֹר הַנִּקּוּז
אֶל הַצְּלוֹחִית, תְּלִי כְּבִיסָה בַּשֶּׁמֶשׁ. נַעֲרִי
בֶּגֶד בֶּגֶד כָּךְ שֶׁיִּתְפַּשְּׁטוּ אֵדֵי הַלָּבֶנְדֶּר בָּאֲוִיר.
אֶת הַבְּגָדִים הָעֲדִינִים תְּלִי הָפוּךְ.

הַכְנִיסִי אֲוִיר אֶל קְנֵה הַנְּשִׁימָה.
שַׁחְרְרִי אֶת הָאֲוִיר.

נַסִּי לְהִתְרַחֵק מִשְּׁאֵלוֹת כְּמוֹ
אָ ז מָ ה שְׁ ל וֹ מֵ ךְ
הִצָּמְדִי לְאֵלּוּ הַשּׁוֹאֲלִים –

אָכַלְתְּ מַשֶּׁהוּ מֵאָז הַבֹּקֶר?
לְחַמֵּם לָךְ בּוֹלוֹנֶז?

"איש שלא פסק מלהכריז, באותו קול נחוש שלו שכמוהו כחצוצרה דוברת, על בערותו ודלותו בשכבר-הימים. איש הכופה את הענוה ורודה בה." 

אֵיךְ לִקְרֹא לֶחָתוּל? זֶה עִנְיָן פְּרוֹבְּלֵמָטִי
וְלֹא שַׁעֲשׁוּעַ לִימֵי הַחֻפְשָׁה.
וַדַּאי תַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי הִשְׁתַּגַּעְתִּי
אִם אֶטְעַן שֶׁחָתוּל – כִּנּוּיִים לוֹ שְׁלוֹשָׁה.
רֵאשִׁית, יֵשׁ לוֹ שֵׁם מְקֻבָּל, כָּךְ נִדְמֶה לִי,
כְּמוֹ פִּיטֶר, אוֹגוּסְטוּס, אָלוֹנְזוֹ אוֹ פּוֹל,
כְּמוֹ וִיקְטוֹר אוֹ ג'וֹנָתָן, ג'וֹרְג' אוֹ בִּיל בֶּיְלִי –
מִין שֵׁם יוֹמְיוֹמִי וְשָׁגוּר בְּפִי כֹּל.
יֶשְׁנָם גַּם שֵׁמוֹת הֲדוּרִים מִן הַיֶּתֶר,
לְמָר וְלַגְּבֶרֶת, לִשְׁנֵי הַמִּינִים,
כְּמוֹ פְּלָאטוֹ, אַדְמֵטוֹס, אֵלֶקְטְרָה, דֶמֶטֵר –
גַּם אֵלֶּה יַתְאִימוּ לְכָל הַזְּמַנִּים.
מִלְּבַד זֹאת, נָחוּץ לֶחָתוּל שֵׁם מַפְתִּיעַ,
אָז תְּנוּ לוֹ גַּם שֵׁם חֲגִיגִי וּמַרְשִׁים,
וָלֹא – אֵיךְ יִזְקֹף אֶת זְנָבוֹ לָרָקִיעַ
וְאֶת שְׂפַמְפַּמּוֹ לְעֵינֵי אֲנָשִׁים?
רוֹצִים דֻּגְמָאוֹת? טוֹב, אֶתֵּן לָכֶם קֹרֶט:
יֵשׁ מַנְקוּסְטְרָפ, קְוַאקְסוֹ וקוֹרִיקוֹפָּאט,
יֵשׁ בּוֹמְבָּלוּרִינָה וְיֵשׁ גֵ'לִילֹרֶת –
שֵׁמוֹת שֶׁכְּמוֹתָם אֵין יוֹתֵר מֵאֶחָד.
אַךְ מֵעֵבֶר לָזֶה וּמֵעַל לְכָל אֵלֶּה
יֵשׁ שֵׁם שֶׁאוֹתוֹ לֹא תּוּכְלוּ לְנַחֵשׁ;
מֶחְקָר אֱנוֹשִׁי לֹא יַחֲשֹׂף אֶת הַפֶּלֶא –
רַק חָתוּל יֵדָעֵהוּ – וְלֹא יְפָרֵשׁ.
עַל מָה מְהַרְהֵר חֲתוּלְכֶם קְמוּט הַמֵּצַח
שָׁעָה שֶׁהוּא כֹּה מְרֻכָּז בְּעַצְמוֹ?
אֲנִי מְשֻׁכְנָע שֶׁמִּנֵּצַח עַד נֵצַח
חוֹשֵׁב וְחוֹשֵׁב וְחוֹשֵׁב הוּא עַל שְׁמוֹ;
חוֹלֵם בְּאַסְפַּמְיָה
חֲלוֹם בְּאַף־פַּעַמְיָה
עַל סוֹד־סוֹדוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם שֶׁהוּא שְׁמוֹ.

אני קצת מבולבל כרגע, אז אולי אתם תעזרו לי להבין, עירית לינור אמרה בשעתו שהחטופים החיים הם טרגדיה פרטית של המשפחות, ואתמול ינון מגל אמר שרון ארד הוא לא רק של תמי ומשפחת ארד, מישהו יודע להגיד מה המקור של ההבדל? אה, זה קל.

התשובה פשוטה להחריד: הכל, מהתחלה ועד הסוף, נמדד לפי מה שמשרת באותו רגע בדיוק את בנימין נתניהו. ברוכים הבאים לבורסת האתוס הציוני, המקום שבו גורל של חטופים נקבע לפי מדד התועלת הפוליטית.

תכירו את ״השבוי של שרדינגר״: כשהממשלה צריכה תמונת ניצחון כדי לטפח את הבייס ולהצדיק את עצמה, השבוי הוא נכס לאומי קדוש ששייך לכולנו. אבל כשהמשפחה דורשת עסקה שעלולה לפרק את הקואליציה? פתאום הוא הופך לתיק אישי, נטל נודניק שמפריע לפנטזיית ״הניצחון המוחלט״.

קחו את תמי ארד. אישה שחיכתה עשרות שנים, אכלה חצץ, ובאה עכשיו עם בקשה הכי הגיונית: אל תסכנו לוחמים חיים בשביל להביא שרידי מתים מלבנון. אבל רגע, מבצע כזה יכול להביא יופי של פוטו-אופ למהדורות. אז מה עושים? הופכים את הקערה. מגל מסביר לנו שרון ארד ״הוא לא רק של תמי ארד״. פתאום רון שייך לעם, להיסטוריה, ולמי שצריך לגזור עליו קופון. הרצון של המשפחה? סתם באמפר בדרך לקמפיין. כשזה נוח, פשוט מולאמים את השבוי.

עכשיו תראו איך המכונה עבד הפוך לגמרי בנוגע למשפחות החטופים מעזה. תסתכלו על עינב צנגאוקר. נכון, מתן כבר חזר הביתה (ותודה לאל ולטראמפ על כך), אבל אי אפשר למחוק את איך שהמערכת דרסה אותה כשהוא עוד נרקב במנהרות. כשהיא נאבקה להביא עסקה, הפעילו נגדה את כל התותחים. פתאום השבוי היה ״בעיה אישית״. כמו שעירית לינור הסבירה בקור רוח: זו בסך הכל ״טרגדיה פרטית של המשפחות״.

הסבירו לעינב בפטרונות שהמטרות הלאומיות, שזה קוד מכובס להישרדות הממשלה, חשובות יותר מהבן שלה.
הצביעות הזאת היא לא באג, היא הפיצ׳ר. המשוואה צינית ושקופה: משרת את הישרדות השלטון? אתה רכוש המדינה. מאיים על שלמות הקואליציה? אתה בעיה אישית. כשערכים הופכים לאסימון במשחק פוליטי, האמת היא תמיד החטופה הראשונה שמופקרת בשטח.

אם התכוננתם למערכה הזו באין ספור ישיבות קבינט, הכנות מדוקדקות ומהלכים קפדניים,
תסבירו רגע

מדוע הגענו למערכה הזו
בלי שר פנים, שאחראי על הרשויות המקומיות?
עם שר אחד שמתפקד בקושי כשר בריאות, שר רווחה, שר שיכון ושר תיירות?
מדוע אין מנהל למערך ההסברה הלאומי?
מדוע אין מנכ"ל קבוע למשרד רה"מ ולמל"ל?
מדוע לא טרחתם לאשר תקציב מדינה בזמן?

ראינו כמו עם ישראל את הדיווחים בתקשורת. מזל גדול התרחש הלילה. אחרי הלילה הזה אנחנו מבינים שדברינו עד היום לא הובנו אצל מקבלי ההחלטות ולכן חשוב לנו להבהיר:

הרצון שלנו לדעת מה קרה לרון נעצר ברגע שהוא פוגש סיכון של חיילי צה״ל. בעינינו, קדושת החיים היא לפני המחויבות להשיב עצמות של לוחם לקבורה. זו תפיסת עולמינו גם בנוגע לאהוב שלנו שנעלם לפני כ-40 שנה.

הצהרנו כמשפחה לא פעם שאנחנו מתנגדים לפעולות שיסכנו חיילים. אי לכך אנחנו מבקשים לפנות לראש ממשלת ישראל ולומר: אנחנו מודים לכל מי שעוסק בפעילות המודיעינית הנוגעת לרון. אנחנו מעריכים את המחויבות של מדינת ישראל ועם זאת אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה; אל תורה על מבצעים שיש בהם אפילו סיכון מינימאלי של לוחמים.

40 שנה אנחנו חיים עם העובדה שרון נעדר, אנחנו רוצים לדעת מה קרה לרון אבל לא בכל מחיר. קדושת החיים היא מעל לכל סגירת מעגל וודאות עבורנו. אנחנו מעדיפים לחיות עם האפשרות הכואבת שעצמותיו של רון טמונות בלבנון ולא להתעורר בבוקר עם ידיעה שחייל צה״ל נפצע, או חלילה נהרג, במבצע להביא את עצמותיו, אם אכן מדובר בעצמותיו.

אנחנו מודים לחיילי צה״ל וכוחות הבטחון ומעריכים את מי שפעלו למען רון ואנחנו מבקשים לכבד את בקשתנו לקדש את החיים.