גל בננו הצעיר, היה אדם ישיר ושמח, שקדן וטריאתלט, איש של אנשים, שחיבק, הביט בעיניים והקפיד לראות עמוק. תמיד שם לעצמו מטרות והגשים אותן, אהב לטייל ולחיות, חלם להיות רופא או מדען והיה בן, אח, נכד, דוד וחבר אוהב ואהוב. בשבעה באוקטובר איבד חברה טובה וחטיפתם של בני עמינו עוררה אצלו סערת נפש.
לשירות המילואים יצא בשבעה באוקטובר. הסעתי אותו לנקודת המפגש ועקבתי אחריו עד שנעלם בקהל הגדול של הדור הנהדר שלו. כאבא וכמפקד בצה״ל התגאיתי ודאגתי. לא בשמחה רץ לקרב כי אם מחובה, לארצו ולבני עמו. בנר ראשון של חנוכה תשפ"ד, יצא גל לקרב עם חברו לצוות, צמד הברזל שלו מימי השירות הסדיר, איל ברקוביץ', בן 28, סטודנט לרפואה מסוסיא. שונים ודומים, אחים. מדינת ישראל במיטבה. יחד יצאו אל משימתם האחרונה, משימת חילוץ חטופים חללים, ממנה לא שבו. בשמה של הערבות ההדדית היהודית והישראלית יצאו להחזיר הביתה חטופים חללים תחת ההבטחה החדה – לא משאירים אחים מאחור. אני מקווה שברגעיו האחרונים שאב כוח וסערת נפשו רגעה בשם המשימה בה יצא.
החלל שפערת כשהלכת גל, האין הסופי וההבנה המצמיתה שלא אראה אותך שוב, חורכים את נפשי.
בשנתיים וחצי האחרונות שמעתי וקראתי מאות רבות של הספדים. אני מקפיד לאמץ אותם לליבי, להכיר ולו במעט, את מי שהלכו. הרצון לעשות יותר, להציל, לאחד, לעשות שיהיה פה טוב והתקווה שכך יהיה, הם המשותפים לנופלים והנופלות כולם.
כבר שנתיים וחצי שאנחנו במלחמה. מלחמה שתחילתה טבח מתועב וכשל בלתי נתפס ולאחריהם התאוששות גדולה למען העם והבית של טובי בנותינו ובנינו, בלחימה נועזת ומעוררת הערכה וגאווה. דור אדיר של אנשים מחויבים, חזקים ונפלאים.
לזכרם של הנופלים ולכבודו של הדור הצעיר, שנלחם על בטחונה, דמותה ועתידה של המדינה, אני אומר: חובה עלינו, על כולנו, להיות ראויים לקורבן הגדול והסופי שהם נתנו עבורנו. להיות ראויים היא לא סיסמה, היא חייבת להיות דרך חיים.
אחרי נפילתו של גל נדרשתי להחליט על דרך ההתמודדות שלי. מטבע הדברים, יש צד המושך להתכנסות פנימית ולהתמודדות פרטית. אבל יש גם קול פנימי עמוק המצווה לתקן ולשקם. מעל קברו של גל, נשבעתי שהמחיר ששילם, הוא וחבריו, אלו שהכיר ואלו שלא, לא יהיה לשווא. מאז יותר ויותר בכל יום אני מחוייב לממש את הציווי.
איני כואב רק את כאבי האישי והמשפחתי על גל, יוגב ומאור. אני כואב את התחושה הלאומית המשותפת על כך שמשהו עמוק ובסיסי נסדק בחוזה שבין העם למנהיגיו.
אני מסתכל על חבריו וחברותיו של גל – חילוניים, מסורתיים ודתיים, מתל אביב, יהודה ושומרון, ואפילו כמוני, מאילת. יש בהם ימנים, שמאלנים ואנשי מרכז. המחשבה שהם נותנים את המיטב אך המדינה לא רואה אותם, היא בלתי נסבלת בעיניי ומפרה את ההבטחה הגלומה במפעל הציוני.
עלינו לקחת על עצמנו לנקות את הרעש, להסתכל פנימה וקדימה, לדמיין את ישראל האחרת, ישראל שמנהיגיה אומרים אמת, מתווים דרך ונותנים תקווה, זו שכולנו זוכרים וחולמים. ישראל שוויונית, מגויסת, בונה, פורצת דרך, מאוחדת. שבת אחים ואחיות גם יחד.
להיות ראויים להם ולמחיר זה גם להיות ראויים לעצמנו. לממש את הפוטנציאל האדיר של העם הישראלי. להיות חברת מופת, מדינה שדואגת לאזרחיה, שרואה אותם, את כולם.
יחד נבנה הווה ועתיד משותף וטוב יותר. זה אפשרי. אני מאמין. תאמינו איתי.
אני עדיין מאמין, אמונה עמוקה בציונות, ואני מפציר בכם להחזיק באותה האמונה והתקווה כמוני.
אני אוהב את מדינת ישראל. אני גאה במדינת ישראל. ביטחון ישראל ושגשוגה היו ונותרו משימת חיי.
אני נחוש לעמוד במשימה זו תחת הציווי להיות ראויים, להם ולהן.
יחד, נעשה ונצליח.