ספרית הפנטזיות שלי

"היי לולו, שוב אני כותב לך קצת.
כואב לי, את מרגישה?
הלב שלי לולו, הלב שלי כואב.
אני לא אותו תם שהכרת. אני לא האח המצחיק.
אני חרא של אח.
הלב שלי לולו, הלב שלי צורח אלייך.
איך את שם אחותי הקטנה?
איך את שם ולא אני במקומך?
זה היה התפקיד שלי לשמור עלייך, להגן עלייך ולא לתת לאף אחד לגעת בך.
אני חרא של אח.
לפעמים לולו שאני נוסע לבד באוטו אני צורח את השירים שלך בתקווה שאיכשהוא בפנים את מרגישה אותי שאני שר אותם.
שאני משחק כדורגל ומבקיע אני עוצם את העיניים ומקדיש לך את השער כי את היחידה שבאמת הייתה באה לראות אותי.
כואב לי לולו, הלב שלי נשרף.
אני מתחנן לקדוש ברוך הוא ומתפלל בכל בוקר שיוציא אותך מהגיהנום הזה!
אני מתבייש לולו.
אני מתבייש שאת עדיין שם.
לפעמים אני עובר ליד השלטים שלך ומשפיל מבט ואומר לעצמי שנכשלתי כי זה אומר שאת שם ומי יודע מה קורה לך שם.
הגוף שלי לולו, הגוף שלי קורס.
אני מרוקן וחלש, אני לא ישן ולא מתפקד.
אם ככה אני מרגיש, אז מה את מרגישה אי שם עמוק במנהרה??
לא בא לי ללכת עם חולצה שלך,
בא לי ללכת איתך.
לא בא לי לנשק את התמונה שלך,
בא לי לנשק את המצח שלך.
לא בא לי לספר לאנשים עלייך שיכירו אותך,
בא לי שנחזור להיות אנונימיים.
לא בא לי לראות את התמונה שלך,
בא לי לראות אותך.
בא לי שנצחק שוב על כולם.
בא לי שנתעצבן ביחד ושנבכה ביחד.
בא לי שתהיי עם ליה ואורי ותעשי איתן את השטויות שלך.
בא לי שתרימי לסהר בכל הזדמנות שאת יכולה.
בא לי אותך לולו ושאני אומר את זה
בא לי לבכות.
כמה את חסרה לי אחות קטנה שלי.
אני מצטער לולו, מצטער שאני לא טוב יותר.
הכל תקוע ולא זז ואין אופק אפילו לעסקה.
אז הלוואי ויקרה בקרוב נס ותחזרי אלינו בריאה ושלמה שנוכל לחבק אותך ולא לעזוב לעולם.
כי אנחנו חייבים לקבל משהו טוב בכל הרע הזה.
אז אל תחזקו אותי, כי הדבר היחידי שיחזק אותי זה שאמילי ושאר החטופים יחזרו אלינו.
הדבר שאתם כן צריכים לעשות זה להיאבק איתנו, להילחם איתנו, להשמיע את הקול של החטופים בכל מקום שאתם יכולים.
תשפיעו, תצעקו, תצרחו ותכתבו עליהם.
כי אם הם לא כאן, אז אין לנו זכות קיום.
אוהב אותך לולו, אוהב אותך כל כך."
Tom Damari
💛

מי שחושבים שאסון שמיני עצרת היה "תקלה" ושהצורך להקמת וועדת חקירה ממלכתית כדי לחקור את המחדל הנורא משול לחקירת החוסרים בצנצנות ריבה בצבא האנגלי במאה ה 18, הצביעו אתמול גם נגד הצעת חוק הנצחה לקורבנות אוקטובר 23, כי המציעה, ח"כ  ‎נעמה לזימי העזה לפגוע בכבודו של ראש הממשלה, לדעתם.

33 הצביעו בעד החוק.
53 הצביעו נגד. יום אחד הם ישאו נאום חוצב להבות בטקס זיכרון כלשהו לזכר הנופלים או הנרצחים, אז בואו נזכור ביחד כמה מהשמות שהצביעו נגד חוק ההנצחה (ושוב: כי מישהי העליבה את בנימין נתניהו , כך הם הסבירו לעצמם ולנו). אני לא אשכח להם את זאת אף פעם, אתם תחליטו אם, ומתי ולמה לסלוח להם:

משה אבוטבול, מיכאל אייכלר, אוריאל בוסו, דוד ביטן, בועז ביסמוט, ניר ברקת, טלי גוטליב, מאי גולן, אבי דיכטר, משה גפני, גלית דיסטל אטבריאן, אלי דלל, עמית הלוי, ניסים ואטורי, מיכל וולדיגר, אוהד טל, אופיר כ"ץ, ישראל כ"ץ, יריב לוין, חנוך מלביצקי, צבי סוכות, לימור סון הר מלך, אורית סטרוק, משה סעדה, יצחק פינדרוס, שלמה קרעי ואחרים.

רשימת הבושה המלאה כאן, לנוחותכם ולמען שההסטוריה לא תשכח להם זאת אף פעם:

https://m.knesset.gov.il/Activity/plenum/Votes/Pages/vote.aspx?voteId=41290

‎

בֵּין הַבְּרוֹשִׁים וְהַכֶּרֶם שֵׁנִית נַעֲבֹר.
בֵּין הָעַרְבַּיִם שׁוֹטְפוֹת סְנוּנִיּוֹת אֶת הָעֵמֶק.
עֶרֶב יָפֶה וְחַמִּים
שָׁט עַל גַּגּוֹת וּתְלָמִים,
אָנוּ כְּמוֹ כָּל הַחוֹלְמִים
אַחַר הַשֶּׁמֶשׁ.

לוּ עַל כְּתֵפֵינוּ נָשָׂאנוּ שֵׁנִית תִּינוֹקוֹת
לוּ רַק יָצָאנוּ שֵׁנִית לַחֲרֹשׁ וְלִזְרֹעַ
לוּ רַק יָכֹלְנוּ לִקְצֹר
לוּ רַק לָצֵאת וְלִבְצֹר
לוּ רַק יָדַעְנוּ לִנְצֹר
חֶדְוַת הַנֹּעַר.

שֶׁקֶט וְרַק צְעָדֵינוּ נוֹתְרוּ עַל הַשְּׁבִיל.
לַיְלָה יָרַד עַל צַמְּרוֹת הַבְּרוֹשִׁים וְעָלֵינוּ.
טַל עַל שִׂיחֵי הַהַרְדּוּף
עַל הַבְּרֵכוֹת וְהַסּוּף,
טַל עַל רֹאשְׁךָ הַכָּסוּף
וְעַל עֵינֵינוּ.
שֶׁקֶט וְרַק צְעָדֵינוּ נוֹתְרוּ עַל הַשְּׁבִיל

משפט הבנוי ממילים תקינות, לפי תחביר תקין (מכיל נושא, נשוא, לוואי וכו') אך מכיל במכוון סתירות רבות:

רעיון הוא מופשט ולכן לא יכול להיות לו צבע - וממילא אי אפשר לכנותו "חסר צבע",

עצם ירוק לא יכול להיות חסר-צבע,

רעיון אינו יכול לישון, ואי אפשר "לישון בזעם".

משפט שמכיל רק את אחת המוזרויות האלה יכול להיחשב משונה או מטופש, אבל משפט מתוכנן היטב שמכיל ריבוי תופעות כזה הוא משפט איגיוני.

המרכז הרפואי ת״א איכילוב מודיע בצער על פטירתו של הזמר והשחקן אדם, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.
בית החולים משתתף בצער המשפחה.

אדם, בן 64 במותו, הותיר מילים אחרונות אותן ביקש לפרסם לאחר לכתו ואלו מובאות כאן לבקשת קרוביו:

״... אם אתם קוראים את המילים האלה סימן שאני בעולם שכולו טוב, ככה אומרים, עוד לא יכול להמליץ:) רוצה להודות על המסע המופלא והבלתי יאמן בחיים האלה, עשיתי המון, הייתי טוטאלי, הלכתי עד הקצה בכל דבר, באהבה, בחברות, ביצירה, נשארו לי כמה חלומות לא סגורים אבל לא המון.
תודה על אהבה, תודה על כל אדם שפגשתי, או השפעתי בצורה זו או אחרת, תודה על החיים.
אם לא הצלחתי לסייע מלמטה בעניין השבת החטופים, אנסה לפעול מלמעלה.
תהיו טובים,
אוהב❤️״

פתאום טסה זְעָקָה,
מִשום-מקום, בצליפה
חדה וחריפה,
הֵעירה אותנו מִשינה טרופה –
זעמה -
'תגידו, אתם השתגעתם או מה?'
על כל זה לוותר?
ככה, כבר, להתייאש
בלי להילחם ממש?'

'עזבי', אמרנו,
'תני להיאסף אל תוכנו,
'לְבַכּוֹת את מתינו,
'לחכות שייגמר כבר
הדבר הזה, שאין מילים לתארו,
כאילמים אנחנו מול כובד צערו,
מול הזוועה של חטופינו -
אז תני להיות, רק להיות,
בלי להבין בלי לחשוב
עד שתפסיק לכאוב
הארץ הנִבְזזת, הנִרְמֶסֶת
הארץ הנֶאֱנֶסֶת
לרגע רעדו אורות, לרגע יִלְּלוּ מנהרות
והעולם היה שחור לבן.
והעולם היה פחם וקרח.
ובאמצע הלילה קמנו לברוח,
אשתי, ואני והילד,
והזעקה על כתפִי מוטלת,
והתקווה על כתפִי האחרת,
מונשמת ומורדמת –

'כי כמה אפשר ככה', אמרה אשתי בשקט,
שהילד לא ישמע,
שלא תכה בו האימה,
'היינו הכי הייטק שבעולם, וסטארט-אפ נֵיישן היינו,
וכעת מסתבר שהיה בנו מום,
שבעצם היינו רק
להקת החימום-
של ההוא בכיכר שצעק, 'סרק! סרק!'

'תראה', לחשה אשתי,
'הנה ככה זה קורה,
'ככה זה נראה כשזה ממש קורה' -
ראינו –
ראינו שיירות ארוכות, דוממות,
זורמות מן ההרים אל העמקים,
ונבלעות באוניות, שנבלעות בימים,
'כאילו ביום אחד של זוועה נעשתה הארץ הזאת
תובענית מדי, מעל לאמצעים שלנו', אמרה אשתי בתימהון.
'לא לא,' לגלג בחור חולף על קורקינט,
עם אקדח באַבְנֵט,
'לא, לא, אלא שביום אחד של אימה דעכה בכם, אולי אבדה לכם, אולי מעולם לא הייתה לכם,
התשוקה לְאֶרֶץ משלכם' -

'וזה לא שאנחנו בורחים'
אמרתי לאשתי,
'אנחנו רק משנים מצב-צבירה,
רק עושים רי-לוקיישן, פנימה - -'

פתאום דיבר הילד: 'יאללה, קומו, הורים, מהאֵפֶר -
הפחד והייאוש עושים לכם בצפר -

כך דיבר בְּנֵנוּ, ומול עינינו הלך והתעצם,
הציג תמונות שלו מאלבום שלא היכרנו, של ילדות מדממת, ילדות מלחמה, עריסה הרוסה,
פה ושם גם תמונות של-
ילדות עצימה...

'כי אם לא נָקום מהאֵפֶר כעת', אמר הבן,
'לא נקום כבר, לעולם" -
'או שנקום כל כך שונים –'
אמרה אשתי, 'כל כך זרים ונוראים,
'כל כך קשים ומָרים,
'ושונאים –
-' עד שלא נהיה שוב לעולם
הדור הלא נכון".
*
'עכשיו זה רגע אחרון',
נהם הבן, 'וגם אם זה נשמע כמו קלישאה,
כלומר 'כלי לשעה',
הרי ממש כעת הכללים נכתבים:
'אנשים שנעזבו- עוזבים.
'אנשים שננטשו- נוטשים. דבר אלי, אבי,
תנשים,
'אני הולך ומזדקן, אבי, אני על הקרשים,
'עייפה נפשי לסבבים, עייפה.
'תן לי תקווה, תן לי סיבה -
'אתה שותק, אבי, אוֹמַר זאת במקומך:
עכשיו הזמן להילחם, אנשים, נשים -
'עכשיו הזמן לצאת לרחובות ולכבישים,
'ויש למען מי להילחם, ויש על מה,
'כי מתנה כזאת, מהחיים,
'לא נקבל שוב לעולם,
'ולא תצמח לנו שוב מדינה
מתוך המְדָנים.
'ויש למען מי להילחם,
'הכול כעת תלוי בכם,
'עכשיו הזמן לקום, לחיות,
להיות לעם או לא להיות,
להיות אדם או לא להיות -
ויש למען מי, ויש למען מה,
והכול תלוי
על בלימה'.

לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי רַגְלֵנוּ דָּרְכָה בַּשְּׁבִילִים,
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי עֵינֵנוּ טָבְלָה בַּשָּׁמַיִם,
כִּי צָמְחָה בְּמֶרְחַב הַקָּמָה, בֵּין אַלְפֵי שִׁבֳּלִים
שִׁבֹּלֶת אַחַת דַּקָּה יְרֹקֶת הָעַיִן.

צָמְחָה בְּקָמָה בְּשָׂדֶה עָבוֹת
שִׁבֹּלֶת יְרֹקֶת הָעַיִן,
כָּמוֹהָ הָיוּ רִבּוֹא רִבְבוֹת
שִׁבֳּלִים יְרֻקּוֹת-עֵינַיִם.

כִּי נְתִיבֵנוּ רָחָב וְהָלַכְנוּ הָלוֹךְ וּמָעֹד,
כִּי אָהַבְנוּ לִצְחֹק וְקִוִּינוּ לִגְוֹעַ.
אִם לִבֵּנוּ אֵינֶנּוּ עוֹנֶה לַשִּׂמְחָה הַגְּבוֹהָה עַד מְאֹד,
הוּא עוֹנָה לַכְּאֵב הַגָּבוֹהַּ.

צָמְחָה בְּקָמָה בְּשָׂדֶה עָבוֹת
שִׁבֹּלֶת יְרֹקֶת הָעַיִן,
כָּמוֹהָ הָיוּ רִבּוֹא רִבְבוֹת
שִׁבֳּלִים יְרֻקּוֹת-עֵינַיִם.

אַךְ לָנוּ בִּלְבַד זִכְרוֹן וּמַבָּט.
וְאָנוּ נִבְחַר לְעוֹלָם בָּאַחַת.
אֲחֵרוֹת עַל פָּנֶיךָ אַיִן.
יְרֹקֶת הָעַיִן

צָמְחָה בְּקָמָה בְּשָׂדֶה עָבוֹת
שִׁבֹּלֶת יְרֹקֶת הָעַיִן,
כָּמוֹהָ הָיוּ רִבּוֹא רִבְבוֹת
שִׁבֳּלִים יְרֻקּוֹת-עֵינַיִם.

בואי וניפול
אל תוך עולם סגול
בואי ונשכב
אל מול אגם מוזהב
בואי נתעלס
על עור של ברדלס
בואי ונאהב
תיקחי אותי עכשיו

כשאת עושה לי אהבה
אני נשרף בלהבה
והירח מתנפץ לרסיסים
שאחר כך מתפזרים לכוכבים

בואי וניפול
אל תוך עולם סגול
בואי ונצחק
על זמן ועל מרחק
בואי ונבכה
אל מול נהר גואה
בואי ונחלום
שהאתמול היום

מַפְצִירָה בְּזִכְרוֹנִי

הַרְפֵּה מְעַט.

שְׁלַח אֲפֵלָה בְּהִירָה

מָסַךְ עֲרָפֶל

לַחְצֹץ בֵּינִי לְבֵין פְּרָטֵי עָבָר

שֶׁהֵם הוֹוֶה בְּרֶגַע הַיְּקִיצָה.

זִכְרוֹנִי וְשִׁכְחָתִי שְׁלוּבִים אֶצְלִי

לִכְאוֹרָה.

יוֹם זִכָּרוֹן כְּמוֹ מַעֲלִיב אוֹתִי

מָשָׁל זִכְרוֹנִי חוֹשֵׁד בִּי שֶׁאֶשְׁכַּח.

שִׁכְחָה, אֲנִי זוֹכֶרֶת דִּבְרֵי חֲכָמִים,

מְבִיאָה לִידֵי שִׁחְרוּר.

דְּבָרִים יְדוּעִים מִכְּבָר נִדְמִים כַּחֲדָשִׁים

בִּזְכוּת הַשִּׁכְחָה.